אומץ

[s h i r k u s h]

אומץ ../images/Emo140.gif

לכאורה המילה כל כך קטנה, אבל מכילה בפנימיות שלה כל כך הרבה. אני לא יכולה להעיד על עצמי שיש לי הרבה אומץ, למשל אפילו לגשת למבחן תיאוריה אני מתה מפחד- מבחן תיאוריה!!! משהו שאני יודעת שקטן עליי אבל פוחדת לגשת ולהיכשל, להרגיש כישלון. ומשהו אחר שקשור לאומץ אבל מצד אחר: אזרתי אומץ להיות כנה עם עצמי ועם הבחור ההוא ושלחתי לו מסר לגבי זה, לא יודעת איך הוא יגיב, אבל הייתי חייבת לעשות את זה. חברה שלי חושבת שאני משוגעת, אבל זה עדיף מאשר לחיות בשקר עם עצמי ועם אחרים. באיזו נקודות משמעותיות בחיים שלכם אזרתם אומץ לעשות משהו גדול וזה הביא אותכם לנקודה שבה אתם נמצאים בה כיום

ספרו על התהליך שעבר עליכם.

 

[ניאו30]

אצלי זה קרה לפני כמה חודשים...

בכל הקשור לפחד שהיה לי לרקוד(לעיניי אנשים כמובן,במסיבות וכדומה). כתבתי על זה די מזמן בבלוג שלי.העניין הוא שמאז זה ממש משהו שהפך אצלי לדבר שנותן לי פשוט המוןןןן בחיים,וזה כבר הרבה מעבר לתחביב בשבילי.זה הפך בשבילי ממש לתגלית על עצמי באמצע החיים,שזה דבר פשוט נפלא! בדיוק אתמול ראיתי את התהליך שעברתי בצורה ממש גדולה,ועד כמה התקדמתי. תמיד הייתה לי בעיה לרקוד בחתונות,משפחתיות בעיקר כמובן אבל אני מדבר על בכלל.טוב למעשה לא רקדתי בכלל,לא בחתונות ולא במסיבות.אתמול רקתי כפי שאני יודע עכשיו וכפי שאני בדיוק עושה בצורה הכי טוטלית ומהנה שאני יודע לעשות בחודשים האחרונים. זה לא רק שיחרר אצלי מחסומים של פעם,אלא גם בצורה עקיפה וישירה משפיע לטובה על תחומי חיים אחרים שלי,ואני מתכוון גם לתחום הגופני אבל גם ובעיקר לתחום הרגשי,וביתר דגש על הקשר שלי עם אנשים,ולא פחות חשוב עם עצמי. היו עוד דברים שקרו לי בשנה האחרונה הקשורים לזה,אבל נסתפק בזה.

 

[להבה ירוקה]

גם אצלי בפעם הראשונה

מאז שלא רקדתי שנתיים שלוש, זה היה בחתונה. חתונה של בן דוד. ישבתי על הכיסא חצי חתונה. ובסוף, בת דודתי באה לקרוא לי. היא מהאנשים היותר אהובים עליי, שלא יכולה להגיד להם לא. ובדיוק היה גם שיר שאהבתי. אז קמתי. ומאותו רגע עזבתי את הרחבה רק בשביל לשתות ולהוריד את הסנדלים. איזו הנאה. אגב, אני רקדנית גרועה מאד

אבל בכ"ז מאד מאד מאד אוהבת לרקוד. זה משחרר כ"כ.

 

[להבה ירוקה]

על פחד ועל אומץ

בעיני, אין קשר בין השניים. הפחד, הוא רגש/ תחושה לגיטימי לגמרי - שקורה תמיד לפני סיטואציה חדשה ולא מוכרת. זה טבעי. האומץ - הוא לעשות את הדברים בכ"ז ולא להקשיב לפחד. יש תאוריה? מפחדים מכשלון? אז מה? עושים בכ"ז. יש רצון להתקשר? מפחדים מדחייה? אז מה? מתקשרים בכ"ז. אם מקשיבים לפחד - אז הכשלון קבוע מראש. אם לא מקשיבים, אז יש סיכוי להיות מופתעים, כמו מה שניאו כתב לך- הלך לרקוד, התגבר על הפחד, וגילה את האהבה שלו בחיים (ריקוד). אני חושבת שהנקודה הכי אמיצה שהייתה לי, היא ללכת לפסיכולוגית שלי. לשמוע ממנה בפגישה הראשונה ש: כן, יכול להיות שתעלי קצת במשקל. אח"כ זה יתאזן. ובכל זאת להמשיך איתה. למרות שאז- זה היה הפחד הכי גדול שלי. לא פחדתי מכך שהחיים שלי התפוררו לאפר ועפר. פחדתי מכמה ק"ג. אז המשכתי, אל הלא נודע. שמתי ידי בידה. נתתי למישהו להוביל. הרפיתי משליטה. ו...יצא רק טוב.

 

[רננהלי]

אומץ

הלוואי והיה לי יותר אומץ. אני מתחילה לעבוד ואני משקשקת מפחד. מעלה את כל הבעיות שעלולות לצוץ (והן בהחלט עלולות, כי העבודה הזו קצת בעייתית). אמרתי לעצמי שאניא נסה לצייר לי בראש שלושה תסריטים לגבי איך זה יכול להיראות:אחד ממש גרוע, אחד סביר-בינוני, ואחד טוב. וכך כשכל האפשרויות יהיו לפני אולי יהיה לי קל יותר. אולי זו דרך. מה את אומרת שיר? את בטח משתגעת בתוכך, מה יהיה מה יהיה איך הוא יגיב. תנסי לשער את כל האפשרויות ומה ההשלכות שלהן. אולי זה מרגיע קצת. אין לי אומץ בגרוש. צריכה לדחוף את עצמי דחיפה החיצונית לגמרי, ואז לראות שהשד אינו נורא כל כך. (בתקווה שהוא באמת לא יהיה נורא כל כך). למען האמת כמו ניאו גם לי היה קטע כזה עם ריקוד. התביישתי. ולאט לאט החלטתי שפחות אכפת לי ואני משחררת את עצמי לרקוד ולא אכפת לי מי מסתכל. יקבלו אותי ככה. (גם הקל עליי מאוד שרזיתי, כיה רגשתי קל יותר והתביישתי פחות). ועכשו זה כל כך כיף. אני רוקדת לי, נהנית, עושה שטויות, למי אכפת? עכשו אני צריכה לאזור אומץ ולהסכים לצאת עם ההוא שהציעו לי. (יחד עם להתחיל עבודה חדשה. יותר מדי התחלות קשות בשבילי)

 

[רננהלי]

ותאוריה

גם אני נורא פחדתי. וכולם אמרו לי:שטויות, כולם עוברים את זה בפעם הראשונה. ובכל זאת פחדת נורא. במקרים כאלה אני חושבת מה כבר יכול להיות?שאני אכשל. אז אני אעשה עוד אחד. ביג דיל. את תלמדי טוב ותצליחי, אל דאגה. הדבר היחיד שצריך לעשות למרות הפחד זה:לעשות. לא לדחות דברים בגלל זה. להחליט שעושים, שלפחות מתחילים עם משהו. ככה אני הייתי עושה עם מבחנים ועבודות שלי. הייתי אומרת לעצמי שאניר ק מתחילה קצת, לא מתחייבת לשבת אלף שעות. ואז כבר הייתי נכנסת לזה. בהצלחה שירקוש