אבל אני תמיד נשאר אני ../images/Emo13.gif
גמני עסוקה בדיוק בענין הזה בתקופה זו של חיי. נדמה לי שהפסיכולוגיה מגדירה תקופה מסוימת בחיים שבה מתעסקים בכל הענין הזה של זהות, גיל ההתבגרות ובעיקר סופו. אלא מאי ? שכמו בכל דבר הפסיכולוגיה אולי מראה צד מעניין של הדברים, אולי אפילו נכון, אבל בהחלט לא שלם (וגם בטח שלא עוזר בכלום
). לי נדמה שהעיסוק ב"מי אני" וגם ב"מה אני רוצה" הוא עיסוק שנמשך כל החיים. כל פעם ממקום אחר, במעגל אחר, לצורך אחר, אבל זאת שאלת חיים. אני חושבת שהדרך הכי פשוטה להתחיל היא אולי לשאול שאלות פשוטות. מה בא לי לאכול איזה סרט אני רוצה לראות איזה מוזיקה בא לי לשמוע ומתי ממש הדברים הקטנים של החיים. רוב הדברים שאכלתי בימי חיי היו דברים שהיה לי "מותר" או "אסור" לאכול, "בריא" או "משמין" או אפילו סתם "זמין" ו"זול". היו גם אי אלו דברים שאכלתי כי הם היו "חגיגיים" או "ענין של מסורת". נדמה לי שמעטות הפעמים שאכלתי באמת מה שבא לי ולוא בגלל שבדרך כלל לא באמת ידעתי לענות על השאלה מה בא לי. כשרק התחלתי לחשוב על זה אכלתי במשך איזה שבועיים רק שוקולד... אבל עכשיו פתאום בא לי לאכול ירקות מבושלים (מי שאמר "איכס" עכשיו תקוע בגיל 5
). אלו היו הדברים הפשוטים שבהם אנחנו מושפעים מהסביבה שלנו. אבל יש דברים מסובכים יותר. למשל - איזה בן זוג אני בוחרת. איזה חלק מהמחשבות שלי על זוגיות הוא "שלי" ואיזה חלק הוא כל מיני אמות מידה חברתיות שהפנמתי והפכו להיות חלק ממני, אבל הן בשום אופן לא שלי ! המון. בחיי שהמון. דוגמה: מי אמר שהזוגיות המושלמת כוללת מגורים משותפים ? אני מניחה שלחלק מהאנשים בעולם זה מתאים ולחלק פחות, אבל רוב האנשים מצייתים לנורמה וחיים כך גם אם הם סובלים. והדברים אולי אפילו יותר מסובכים כשמגיעים ל"מה אני רוצה לעשות בחיים". כי שם באמת צריך להיות אמיצים ולפנטז עד הסוף מה שרוצים ורק אחר כך לחשוב איך מגיעים לשם. במקרה שלך דרויאן אתה כבר יודע מה אתה רוצה להיות וגם כולם מסכימים אז אני לא רואה שום בעיה. המקרה שלי קצת יותר קשה
. נורא כייף שהעלית שאלה שמעסיקה כל כך גם אותי
