אוףףףףףףףףףף../images/Emo46.gif
רציתי לכתוב מליון ברכות לשיר ולאבא ואמא שלה, ולהודות למי שברך אותי ביומולדת שמח, ולהגיב על כמה דברים שנאמרו/נשאלו כאן - וגיליתי שאני לא יכולה, הבנתי את משמעות הפתגם "נשאר וחצי תאוותו בידו"... המחשב השתגע. ערב שבת, היום זה ה"תור" של ההורים של ערן, ולי לא היה חשק לצאת מהמיטה... אני כ"כ עייפה ומותשת, שפשוט אמרתי לערן שילך לבד כי ממש אין לי סבלנות לראות או לדבר עם אף אחד ועדיף שלא אראה את הפרצוף האנטיפטי שלי בחוץ היום. מין מצברוח נוראי ירד עלי... אני כבר מרגישה אותו מחלחל די הרבה זמן אבל ככה צפתי לי, ניסיתי לא לתת לזה להשתלט עלי, והנה זה ככה פתאום. אולי זה בגלל מסיבת פורים שהיתה אתמול ולא הצלחתי להנות ממנה, כל הזמן הסתכלתי על הטלפון לראות אם אחותי (הביבסיטר) התקשרה. פתאום הרגשתי כזה חוסר שייכות לכל המקפצים שם על רחבת הריקודים... אמרתי לעצמי, מה לעזאזל אני עושה פה??? אחרי שעה וחצי כבר היינו בבית. אולי זה בגלל יומולדת 30... ואולי זה בגלל 10 ק"ג עודפים ושום בגד שלא עולה עלי, ושום נעל שאני לא יכולה לנעול כי כפות הרגליים שלי גדלו במידה וחצי (אוסף מופלא של עשרות זוגות נעליים, שנים של מאמץ והשקעה ירדו לטמיון), ואולי כי בעלי מעצבן אותי כי הוא לא יוזם מספיק בעניין טיפול בילדה ומוותר לי בקלות מידי כשבלילה אני אומרת שאני אקום אליה... ואולי, ואולי... זה לא שלא הייתי מוכנה לשינוי הגדול הזה בחיי, זה אולי שלא תפסתי עד כמה הוא גדול ועצום ומשמעותי (כ"כ משמעותי שאפילו למקלחת אי-אפשר להכנס כשאת לבד בבית עם התינוק מפני שאולי הוא יתעורר ויבכה). אז זהו. הנה. התחלתי לבכות עכשיו. יאללה. שבת-שלום. ו...חן - תעשי לנו ת´שבת!!!
רציתי לכתוב מליון ברכות לשיר ולאבא ואמא שלה, ולהודות למי שברך אותי ביומולדת שמח, ולהגיב על כמה דברים שנאמרו/נשאלו כאן - וגיליתי שאני לא יכולה, הבנתי את משמעות הפתגם "נשאר וחצי תאוותו בידו"... המחשב השתגע. ערב שבת, היום זה ה"תור" של ההורים של ערן, ולי לא היה חשק לצאת מהמיטה... אני כ"כ עייפה ומותשת, שפשוט אמרתי לערן שילך לבד כי ממש אין לי סבלנות לראות או לדבר עם אף אחד ועדיף שלא אראה את הפרצוף האנטיפטי שלי בחוץ היום. מין מצברוח נוראי ירד עלי... אני כבר מרגישה אותו מחלחל די הרבה זמן אבל ככה צפתי לי, ניסיתי לא לתת לזה להשתלט עלי, והנה זה ככה פתאום. אולי זה בגלל מסיבת פורים שהיתה אתמול ולא הצלחתי להנות ממנה, כל הזמן הסתכלתי על הטלפון לראות אם אחותי (הביבסיטר) התקשרה. פתאום הרגשתי כזה חוסר שייכות לכל המקפצים שם על רחבת הריקודים... אמרתי לעצמי, מה לעזאזל אני עושה פה??? אחרי שעה וחצי כבר היינו בבית. אולי זה בגלל יומולדת 30... ואולי זה בגלל 10 ק"ג עודפים ושום בגד שלא עולה עלי, ושום נעל שאני לא יכולה לנעול כי כפות הרגליים שלי גדלו במידה וחצי (אוסף מופלא של עשרות זוגות נעליים, שנים של מאמץ והשקעה ירדו לטמיון), ואולי כי בעלי מעצבן אותי כי הוא לא יוזם מספיק בעניין טיפול בילדה ומוותר לי בקלות מידי כשבלילה אני אומרת שאני אקום אליה... ואולי, ואולי... זה לא שלא הייתי מוכנה לשינוי הגדול הזה בחיי, זה אולי שלא תפסתי עד כמה הוא גדול ועצום ומשמעותי (כ"כ משמעותי שאפילו למקלחת אי-אפשר להכנס כשאת לבד בבית עם התינוק מפני שאולי הוא יתעורר ויבכה). אז זהו. הנה. התחלתי לבכות עכשיו. יאללה. שבת-שלום. ו...חן - תעשי לנו ת´שבת!!!
