אוףףףףףףףףףף
שלום לכולם. האמת שזו הפעם הראשונה שאני כאן. נושא הוא הפורום הזה קרוב מאוד לליבי עכשיו כי היום הייתי חלק מהמלחמה הזו.. (מלחמת המינים) זה לא יאומן כמה שתקשורת לקויה בין גבר לאישה יכולה להרוס באופן טוטאלי משהו שאולי יכול היה להיות מוצלח... ומעבר לעניין התקשורת, אני אישית חוטאת בחטא הגאווה. זה כמעט בלתי אפשרי לוותר עליה.. כמה הייתי רוצה פשוט להוריד את כל המסכות, את העוקצנות והציניות, ולהיות אני. להפסיק לרצות לנצח כל הזמן ופשוט לשתף פעולה. להפסיק לנסות לשדר שאני חזקה ושכלום לא משפיע עלי ולהראות שגם אני מרגישה וגם אני פגיעה, הרי בסופו של דבר כולנו פגיעים לא? אז למה זה לא הולך? מישהו מבין אותי?
שלום לכולם. האמת שזו הפעם הראשונה שאני כאן. נושא הוא הפורום הזה קרוב מאוד לליבי עכשיו כי היום הייתי חלק מהמלחמה הזו.. (מלחמת המינים) זה לא יאומן כמה שתקשורת לקויה בין גבר לאישה יכולה להרוס באופן טוטאלי משהו שאולי יכול היה להיות מוצלח... ומעבר לעניין התקשורת, אני אישית חוטאת בחטא הגאווה. זה כמעט בלתי אפשרי לוותר עליה.. כמה הייתי רוצה פשוט להוריד את כל המסכות, את העוקצנות והציניות, ולהיות אני. להפסיק לרצות לנצח כל הזמן ופשוט לשתף פעולה. להפסיק לנסות לשדר שאני חזקה ושכלום לא משפיע עלי ולהראות שגם אני מרגישה וגם אני פגיעה, הרי בסופו של דבר כולנו פגיעים לא? אז למה זה לא הולך? מישהו מבין אותי?
חטא הגאווה... מלווה אותי שנים. זה יכול להרוס הרבה דברים טובים. הציניות הזו רק פוגעת באחרים. רק כשמרגישים את זה על עצמנו, מבינים שזה מיותר. אך קל לדבר. איך לעשות? תמיד כשאני מחליטה שזהו, די לציניות, הגאווה לא נותנת לזה להתממש. למה אנחנו פוחדים להיות עצמנו? יותר נוח לנו (לחלקנו) לשחק. אולי כי אנחנו פוחדים שה"אני" האמיתי לא מספיק חזק/מעניין וכו' אבל מתישהו מגלים שהמשחק יכול להימשך לנצח.