אוףףף...
מה זה החיים האלה? אני עדיין לא מצליח להבין.. למה אנשים עושים הצגות כל הזמן? ועם כל ההצגות האלה הם משקרים לעצמם.. למה צריך לחייך גם כשאתה לא מרגיש במצב חיוך, למה צריך לצחוק גם אם זה לא באמת מצחיק אותך... הכל לפי הנורמות החברתיות האלה, אבל הכל הורס אותנו, גורם לנו לשקר לעצמנו כל פעם מחדש ובגלל זה אנחנו פחות שלמים עם עצמנו. מה זה החברה הזאת? למה צריך אנשים בכלל? למה צריך חברים? שכחתי כבר מה זה חברים. גם אם הם לא אמיתיים. כל בני האדם נראים לי אינטרסנטיים ורעים, כולם מטבעם אגואיסטים ואין על אף אחד באמת לסמוך, לא שווה לחיות בעולם הזה. ועדיין לא הצלחתי להבין מה זה החיים האלה. יש לי תחושה שכולם בראש שלי, אני אפילו לא מבין שאנשים קיימים. ברגע שאני רואה סרט אני לא מצליח להבדיל בין זה לבין המציאות (זאת אומרת שאם אני אפנה את המבט מהסרט לעבר אח שלי לדוגמא, הכל ייראה לי אותו דבר), הכל נראה לי כמו בתוך חלום שלי, סיוט אחד מתמשך. ראיתי סרט בקולנוע וממש נלחצתי, הייתי דרוך כל הזמן. נמאס לי כבר לישון, לחות בתוך הפח של עצמי, אבל אני לא יכול להתרומם. זה קשה לי מדי. ברגע שאני מתרומם אני נלחץ ומלחיץ את עצמי שאני חייב להתחיל לחיות את החיים ואז אין לי כח אוטומטית כבר להתמודד. כבר נמאס לי מהכל. אני רוצה עזרה אבל מפחד לבקש. אני רוצה לדבר עם אנשים שמבינים אותי, אבל אין כאלה. אני מוצא רק את הרע בכל בני האדם... אני כבר יודע לאפיין אוטומטית "הוא מתנהג ככה כי הוא חסר ביטחון, היא ככה כי זה דרך המגננה שלה". אנשים שפעם חשבתי שהם מגניבים ומצחיקים, היום אני לא באמת מקשיב להם אלא רק חושב שהם לא באמת מגניבים, אלא עושים הכל במטרה לחפות על החוסר ביטחון, ושאני הערצתי או אהבתי אותם כי גם הייתי חסר ביטחון. אוףףף נמאס לי מהחיים האלה. הכל סלט אחד של מחשבות בתוך הראש שלי, אני לא מצליח לצאת מזה... די כבר יש אנשים אמיתיים בכלל בעולם הזה? ולמי אני כותב כאן בכלל? למה אנשים בוחרים להיות קואוצ'רים, או פילוסופים, או פסיכולוגים? כנראה גם הם שקועים בתוך המחשבות שלהם ולא יכולים לצאת מזה, אז הם בוחרים בלשמוע צרות של אחרים דרך להתמודד עם עצמם. האם הם באמת מיישמים כל מה שהם חושבים או מייעצים לאנשים אחרים?
מה זה החיים האלה? אני עדיין לא מצליח להבין.. למה אנשים עושים הצגות כל הזמן? ועם כל ההצגות האלה הם משקרים לעצמם.. למה צריך לחייך גם כשאתה לא מרגיש במצב חיוך, למה צריך לצחוק גם אם זה לא באמת מצחיק אותך... הכל לפי הנורמות החברתיות האלה, אבל הכל הורס אותנו, גורם לנו לשקר לעצמנו כל פעם מחדש ובגלל זה אנחנו פחות שלמים עם עצמנו. מה זה החברה הזאת? למה צריך אנשים בכלל? למה צריך חברים? שכחתי כבר מה זה חברים. גם אם הם לא אמיתיים. כל בני האדם נראים לי אינטרסנטיים ורעים, כולם מטבעם אגואיסטים ואין על אף אחד באמת לסמוך, לא שווה לחיות בעולם הזה. ועדיין לא הצלחתי להבין מה זה החיים האלה. יש לי תחושה שכולם בראש שלי, אני אפילו לא מבין שאנשים קיימים. ברגע שאני רואה סרט אני לא מצליח להבדיל בין זה לבין המציאות (זאת אומרת שאם אני אפנה את המבט מהסרט לעבר אח שלי לדוגמא, הכל ייראה לי אותו דבר), הכל נראה לי כמו בתוך חלום שלי, סיוט אחד מתמשך. ראיתי סרט בקולנוע וממש נלחצתי, הייתי דרוך כל הזמן. נמאס לי כבר לישון, לחות בתוך הפח של עצמי, אבל אני לא יכול להתרומם. זה קשה לי מדי. ברגע שאני מתרומם אני נלחץ ומלחיץ את עצמי שאני חייב להתחיל לחיות את החיים ואז אין לי כח אוטומטית כבר להתמודד. כבר נמאס לי מהכל. אני רוצה עזרה אבל מפחד לבקש. אני רוצה לדבר עם אנשים שמבינים אותי, אבל אין כאלה. אני מוצא רק את הרע בכל בני האדם... אני כבר יודע לאפיין אוטומטית "הוא מתנהג ככה כי הוא חסר ביטחון, היא ככה כי זה דרך המגננה שלה". אנשים שפעם חשבתי שהם מגניבים ומצחיקים, היום אני לא באמת מקשיב להם אלא רק חושב שהם לא באמת מגניבים, אלא עושים הכל במטרה לחפות על החוסר ביטחון, ושאני הערצתי או אהבתי אותם כי גם הייתי חסר ביטחון. אוףףף נמאס לי מהחיים האלה. הכל סלט אחד של מחשבות בתוך הראש שלי, אני לא מצליח לצאת מזה... די כבר יש אנשים אמיתיים בכלל בעולם הזה? ולמי אני כותב כאן בכלל? למה אנשים בוחרים להיות קואוצ'רים, או פילוסופים, או פסיכולוגים? כנראה גם הם שקועים בתוך המחשבות שלהם ולא יכולים לצאת מזה, אז הם בוחרים בלשמוע צרות של אחרים דרך להתמודד עם עצמם. האם הם באמת מיישמים כל מה שהם חושבים או מייעצים לאנשים אחרים?
