אוףף
אני רוצה לספר לכם שאחרי הייאוש שהיה לי למצוא עבודה מתוקף תפקידי חיילת משוחררת , אבא שלי סידר לי עבודה במפעל שלו] עכיו בהתחלה בעל המקום שם לר רצה לקבל אותי משום שלטענתו הורים וילדים לא יכולים לעבוד באותו מפעל. בנתיים אני בגדר זמנית שם אבל אין לדעת. העבודה סבבה שם אבל יש בעעייה של הפסקות . מוקצבת לנו הפסקה אחת של 45 דקות ביום ואני לא אוהבת את זה שמקציבים לי הפקה כזאת גדולה במקום לחלק לכמה הפסקות . בתאבון שלי נקטע בזמן ההפסקה ואח"כ אני מתה לאכול וזה מסיח את דעתי .אני עובדת 12 שעות ביום מ8 בבוקר ואני נמתעוררת ב5 וחצי כל פעם. בבוקר אני לא אוהבת לאכול אבל אני מאלצת את עצמי כי אחר כך אני יודעת שאני ארעב ו בעבודה לא כדא לי כי יש רק הפסקה אח בלבד. במחלקה שלי יש מצלמות כך שאני לא יכולה חלחפף לא בעבודה ולא לאכול אפילו תפוח. חוץ מזה , אני לא יודעת למה הסכמתי לעבוד שם אולי בגלל לחץ של ההורים . אמאש לי טוענת שאני ציכ כסף כדי לקנות מעיל[אני צוחקת כל פעם בפנים מבלי לומר לחה שאני לא צריכה מעיל אם אני אשב בבית בחורף ויש לי מלא מעילים קרועים או לא זה לא מדאיג אותי]. אמא שלי לוחצת אלי שאני יושבת לה על הגב אבל אני מרגשיה שאני לא ממצא את עצמי איך אני אמצא חברים או חבר במפעל שאני נמצאת בו מחצית מהיום עם אנשים מנוכרים . אני כועסת נורא שכול הרוסיים תפסו את המפעלים ורע לי!!! אני לא יודעת למה אני בכלל עובדת בפרך הזה.. כשאני מסרבת לעבוד אמא שלי אומרת שהיא לא תקנה לי מה לאכול אפילו כך שמופעל עליי לחץ מכל הכיוונים. אני לא יכולה לראות את עצמי לומדת בקרוב . אין לי חברות . אני לבד . אין לי למי לבוא בסופי שבוע. אז בשביל מה אני יעבוד. אני לא רואה טעם לחיים שלי , הם כאלה ריקים. חיפשתי לעבוד עם צעירים ואני עובדת עם נשים בנות 40+ רוסיות שהן בכלל לא בראש שלי!! מה אני יעשה עם חיי לזעזל . אפילו לטוס לחו"ל לא יהיה לי עם מי אם אני ירוויח כסף. אמא שלי מפסותה שעכשיו אני אלביש אותה אבל לי זה לא סיבה למסיבה. אני בדיכאון . אין לי סיבה ממשית לעבוד. אני לאט ממצא את עצמי בכלל. אל תשפטו אותי לרעה. מזה זמן אני חושבת על זה ורע לי..
אני רוצה לספר לכם שאחרי הייאוש שהיה לי למצוא עבודה מתוקף תפקידי חיילת משוחררת , אבא שלי סידר לי עבודה במפעל שלו] עכיו בהתחלה בעל המקום שם לר רצה לקבל אותי משום שלטענתו הורים וילדים לא יכולים לעבוד באותו מפעל. בנתיים אני בגדר זמנית שם אבל אין לדעת. העבודה סבבה שם אבל יש בעעייה של הפסקות . מוקצבת לנו הפסקה אחת של 45 דקות ביום ואני לא אוהבת את זה שמקציבים לי הפקה כזאת גדולה במקום לחלק לכמה הפסקות . בתאבון שלי נקטע בזמן ההפסקה ואח"כ אני מתה לאכול וזה מסיח את דעתי .אני עובדת 12 שעות ביום מ8 בבוקר ואני נמתעוררת ב5 וחצי כל פעם. בבוקר אני לא אוהבת לאכול אבל אני מאלצת את עצמי כי אחר כך אני יודעת שאני ארעב ו בעבודה לא כדא לי כי יש רק הפסקה אח בלבד. במחלקה שלי יש מצלמות כך שאני לא יכולה חלחפף לא בעבודה ולא לאכול אפילו תפוח. חוץ מזה , אני לא יודעת למה הסכמתי לעבוד שם אולי בגלל לחץ של ההורים . אמאש לי טוענת שאני ציכ כסף כדי לקנות מעיל[אני צוחקת כל פעם בפנים מבלי לומר לחה שאני לא צריכה מעיל אם אני אשב בבית בחורף ויש לי מלא מעילים קרועים או לא זה לא מדאיג אותי]. אמא שלי לוחצת אלי שאני יושבת לה על הגב אבל אני מרגשיה שאני לא ממצא את עצמי איך אני אמצא חברים או חבר במפעל שאני נמצאת בו מחצית מהיום עם אנשים מנוכרים . אני כועסת נורא שכול הרוסיים תפסו את המפעלים ורע לי!!! אני לא יודעת למה אני בכלל עובדת בפרך הזה.. כשאני מסרבת לעבוד אמא שלי אומרת שהיא לא תקנה לי מה לאכול אפילו כך שמופעל עליי לחץ מכל הכיוונים. אני לא יכולה לראות את עצמי לומדת בקרוב . אין לי חברות . אני לבד . אין לי למי לבוא בסופי שבוע. אז בשביל מה אני יעבוד. אני לא רואה טעם לחיים שלי , הם כאלה ריקים. חיפשתי לעבוד עם צעירים ואני עובדת עם נשים בנות 40+ רוסיות שהן בכלל לא בראש שלי!! מה אני יעשה עם חיי לזעזל . אפילו לטוס לחו"ל לא יהיה לי עם מי אם אני ירוויח כסף. אמא שלי מפסותה שעכשיו אני אלביש אותה אבל לי זה לא סיבה למסיבה. אני בדיכאון . אין לי סיבה ממשית לעבוד. אני לאט ממצא את עצמי בכלל. אל תשפטו אותי לרעה. מזה זמן אני חושבת על זה ורע לי..