Witchcrafts
New member
אוף. נמאס לי.
מה ניתן לעשות עם אמא שובניסטית? היא טוענת שאני היא זו שצריכה לעזור בעבודות הבית, ולא אחי (שחר). בתחילה, הייתי נוהגת לומר "תבקשי ממנו!" או "ומה עם שחר? גם הוא צריך לעזור!" וכיו"ב. בעקבות ויכוחים רבים היא היתה נותנת לו מדי-פעם לעשות דברים פעוטים בבית. לאחר-מכן הוחלט שהוא יהיה זה שיעזור בקניות בחוץ ואני למטלות הבית. גם בכך יש פגם; הוא, בתור זכר, לא זקוק ללמוד את 'רזי' המטבח והבית, ולכן תפקידו לקנות מדי פעם לחם וחלב. בכל-אופן, הפשרה הזו לא הצליחה. לפתע - לפני כחודש - היא שברה שיא חדש, כשהיא התחילה עם המשפטים של "את האישה ולא שחר". אמנם ידעתי שזו הכוונה המוסתרת שלה והאסימון נפל לי עוד מזמן, אך לתדהמתי היא העזה לבטא זאת בקול רם. אין לי דרך אחרת לתאר זאת מלבד חוצפה ושובניזם. למה אני צריכה לעזור? מה זאת אשמתי (!) שנולדתי נקבה? עצם העובדה שאני בת לא קובעת לי את העתיד במטבח. שטחתי בפניה את זה. אמרתי לה גם שאני בלאו-הכי לא מתכוונת להיות במטבח כשאגדל ושאני לא בנויה לזה. אני ממש מיואשת, היא הפכה לבלתי נסבלת וכך גם השהות שלי בבית. למשל עכשיו, היא אמרה לאחי לנתק אותי בעוד רבע שעה מהאינטרנט, משום שאני אמורה לעזור לה. אולי משתמע מכך שאני אגואיסטית שלא עוזרת בדבר. זה לא נכון, כשהיא במצוקה אמיתית (למשל כשבאים אורחים והיא לא מספיקה או כשהיא לא מרגישה טוב) אני עוזרת לה כמה שאני יכולה. ניכר שהיא רוצה בטובתי, בכדי שאגדל ואהיה עצמאית בבית, ולא כמוה שקשה לה. יאמר לטובתה שהיא לא באה אלי בדרישות עצומות ומרובות. ועדיין הדבר מפריע לי. בי תלויה האשמה או בה? מה עליי חשוב? בנוסף לנ"ל, לפעמים אני מרגישה שאין לי אל מי לפנות. אמנם יש לי חברה מאוד טובה, אך אני מרגישה שאי אפשר לפנות אליה - מה שגורם לי לתהות אם אכן יש להגדיר אותה כפי שהגדרתי. זה היה על קצה המזלג (חה, לפחות אני משתמשת בביטויים מהמטבח). אין לי כוח לחפור יותר, אני לא מצפה לתגובות. סתם רציתי לפרוק את העול. תודה למי שקרא.
מה ניתן לעשות עם אמא שובניסטית? היא טוענת שאני היא זו שצריכה לעזור בעבודות הבית, ולא אחי (שחר). בתחילה, הייתי נוהגת לומר "תבקשי ממנו!" או "ומה עם שחר? גם הוא צריך לעזור!" וכיו"ב. בעקבות ויכוחים רבים היא היתה נותנת לו מדי-פעם לעשות דברים פעוטים בבית. לאחר-מכן הוחלט שהוא יהיה זה שיעזור בקניות בחוץ ואני למטלות הבית. גם בכך יש פגם; הוא, בתור זכר, לא זקוק ללמוד את 'רזי' המטבח והבית, ולכן תפקידו לקנות מדי פעם לחם וחלב. בכל-אופן, הפשרה הזו לא הצליחה. לפתע - לפני כחודש - היא שברה שיא חדש, כשהיא התחילה עם המשפטים של "את האישה ולא שחר". אמנם ידעתי שזו הכוונה המוסתרת שלה והאסימון נפל לי עוד מזמן, אך לתדהמתי היא העזה לבטא זאת בקול רם. אין לי דרך אחרת לתאר זאת מלבד חוצפה ושובניזם. למה אני צריכה לעזור? מה זאת אשמתי (!) שנולדתי נקבה? עצם העובדה שאני בת לא קובעת לי את העתיד במטבח. שטחתי בפניה את זה. אמרתי לה גם שאני בלאו-הכי לא מתכוונת להיות במטבח כשאגדל ושאני לא בנויה לזה. אני ממש מיואשת, היא הפכה לבלתי נסבלת וכך גם השהות שלי בבית. למשל עכשיו, היא אמרה לאחי לנתק אותי בעוד רבע שעה מהאינטרנט, משום שאני אמורה לעזור לה. אולי משתמע מכך שאני אגואיסטית שלא עוזרת בדבר. זה לא נכון, כשהיא במצוקה אמיתית (למשל כשבאים אורחים והיא לא מספיקה או כשהיא לא מרגישה טוב) אני עוזרת לה כמה שאני יכולה. ניכר שהיא רוצה בטובתי, בכדי שאגדל ואהיה עצמאית בבית, ולא כמוה שקשה לה. יאמר לטובתה שהיא לא באה אלי בדרישות עצומות ומרובות. ועדיין הדבר מפריע לי. בי תלויה האשמה או בה? מה עליי חשוב? בנוסף לנ"ל, לפעמים אני מרגישה שאין לי אל מי לפנות. אמנם יש לי חברה מאוד טובה, אך אני מרגישה שאי אפשר לפנות אליה - מה שגורם לי לתהות אם אכן יש להגדיר אותה כפי שהגדרתי. זה היה על קצה המזלג (חה, לפחות אני משתמשת בביטויים מהמטבח). אין לי כוח לחפור יותר, אני לא מצפה לתגובות. סתם רציתי לפרוק את העול. תודה למי שקרא.
