הם לא דפוקים
אני בכנות, לא יודע אם הייתי מגיב אחרת במקומם. אני בן 38 היום. אם לא היה עובר עלי מה שעבר עלי, והייתי משתלב באיזו עבודה רגילה ונורמלית, מפתח מיניות מרובעת וכולי, אני לא הייתי מגיב עכשיו אם הבת שלי, בת 14, היתה באה ואומרת "אני בן". ובטח לא אם היא היתה פםולטת את זה לאחר חקירה מאומצת... ובטח לא אם אני לא אקדמאי שמכיר קצת או לפחות פתוח קצת. כמו שנאמר כאן, הם מבוהלים, ובמידה מסוימת של צדק. העולם שלנו מסודר כך - מסתכלים בין הרגליים של התינוק ולפי זה מחליטים אם זה בן או בת, וזה קובע המון דברים בהמשך. אתה הורס להם את העולם הזה. ברור שהתגובה הראשונה היא התנגדות והכחשה "לא יכול להיות". אבל הם לא ויתרו עליך, ואתה אל תוותר עליהם. תן להם זמן להכיר אותך ולהבין אותך. זה לא יהיה פשוט, יהיו צעקות, וכאבים, ואיסורים, ומשחקי כוח ומניפולציות ("אבא חולה בגללך" וכאלה). אבל שווה לנסות. צעד ראשון - להסכים לטיפול אבל לא לכל טיפול. אם יהיה לך מזל מטפל טוב עשוי לתמוך בך, לפחות במדה מסוימת. תגיד, ככה אתה בסדר? הולך לבית ספר? חברותים יש? זה (אולי...) יעשה להם את זה יותר קל. עוד משהו - לא נראה שייך, אבל תיכנס לפורום הורים לילדים גאים, מס' 863, ותדבר עם אנשים. אלו שני דברים שונים - אבל זה גם כן ענין של התמודדות מול הורים עם הלם והכחשה וכו'. ושם נצברו ערמות של נסיון שיכולות לעזור לך. מחזיק אצבעות, בהצלחה!
