אוף

[דללה]

אוף ../images/Emo10.gif

אני מרגישה כל כך לבד לאחרונה. אני יושבת עכשיו מול המחשב ופשוט בוכה. אני נזכרת באריאל. עברו כבר 3 שנים וזה עדיין כואב כמו באותו היום. קשה לי לחשוב עליו. קשה לי לדבר על זה. אני כל כך רוצה לעלות לקבר שלו. להיות איתו שם. לספר לו מה עבר עליי ב3 השנים האחרונות. אני רוצה אבל לא מסוגלת. ובקרוב יום הזיכרון. ושוב יקריאו את השם שלו בטקס הבית ספרי, ושוב אני אבכה ואף אחד לא יבין למה. בשבילם זה עוד חייל שנהרג. ובשבילי, בשבילי זה הרבה יותר מעוד חייל. והזיכרון הזה גורם לי לבכות. גורם לי להישבר כל פעם מחדש. אני כל מתגעגעת

 

[אמיתי טויטי]

../images/Emo10.gif../images/Emo201.gif

 

[דללה]

תודה ../images/Emo201.gif

 

[lollapalooza]

בשביל מה את צריכה קבר?

עזבי את הקבר. את רוצה לדבר אליו? דברי אליו. אני אישית מוצאת שזה מקל עלי, ושאני לא צריכה את הקבר שלו בשביל לדבר איתו. ואת תבכי ואף אחד לא יבין למה. זה משנה לך אם הם יבינו? זה משנה לך מה הם יחשבו? גם אני הייתי בוכה ועד שלא היו שואלים למה, לא היו יודעים. השאלה היא לא אם הם יבינו למה, השאלה היא אם הם ידעו לחבק אותך גם בלי לדעת. אני אישית שמתי לב שגם האנשים שכן יודעים, נוטים שלא ממש להבין את זה, אז באמת שלא יזיק אם תלכי למישהו קרוב ותבקשי שיהיה לידך, כי את יודעת שיהיה לך קשה. בגדול, החכמה היא לא לשכוח (ובינינו, איך אפשר בכלל?) אבל לא לתת לזה להשתלט. את מתגעגעת אליו ואוהבת אותו, ואת יודעת שאם הוא היה יכול לדבר אלייך, הוא היה אומר לך שלא תתני למוות שלו להשתלט. הרי הוא מת כדי שלך יהיו חיים יותר טובים, אז במקום מסוים את אפילו חייבת לו את זה (אני מצטערת אם זה נשמע קלישאתי, אבל תחשבי על זה ותראי שזה נכון

). להתאבל זה חשוב ולבכות זה חשוב, אבל צריך לדעת מתי להפסיק ולעשות משהו אחר. אין רע בלהסיח את הדעת. ודבר אחרון- זה נורא לחשוב מה היה יכול להיות וכמה הגעגועים גדולים, אבל במקום מסוים, כשיש לך מישהו שאת כ"כ מתגעגעת אליו, סימן שהוא היה טוב אלייך, ואם הוא היה טוב אלייך זה אומר שיש לך דברים טובים להזכר בהם. תתמקדי במה שהיה טוב (זה אפילו מצליח להעלות חיוך לפעמים, באמת) ותנסי להגיד לעצמך שלפחות את הטוב הזה הוא הביא לך. (יצא בלגן, אני יודעת...) ו

.

 

[דללה]

הדס,

אני מדברת אליו וכותבת לו כל הזמן, אבל אני פשוט מרגישה שאני צריכה ללכת לשם. להיות שם. אני לא יודעת למה. אין לי הסבר. אני לא מצליחה לבקש ממישהו שיהיה לידי כי אני מרגישה שאני "חייבת" הסברים על המצב הנפשי שאני נמצאת בו כל שנה. אני יודעת שאני לא חייבת הסברים לאף אחד, אבל לא לכולם זה מובן מאליו שחיבוק ושתיקה עוזרים יותר מלנסות לדובב. אני משתדלת שלא לתת לזה להשתלט עליי, אבל זה קשה. במיוחד ביום השנה, ובמיוחד בימי זיכרון. תודה. המון המון תודה

 

[lollapalooza]

אני מבינה מאיפה זה בא,

הרצון הזה להיות שם. וזה לא נורא, ואפילו בסדר, אם את הולכת לשם פעם בהרבה זמן ולא הופכת את זה להרגל, כי ברגע שזה הופך להרגל, זה שואב אותך פנימה (וכבר ראיתי לא מעט מקרים כאלה). יום השנה ויום הזכרון הם ימים שמאוד לגיטימי שזה ישתלט בהם. אין מה להלחם בזה, לשם כך נועדו ימי זכרון. קחי את זה בגישה של "היום אני מתרכזת בזה, מחר זה משהו שצריך לעבור ממנו הלאה". ובעניין ההסברים, לכן אמרתי שזה צריך להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו (אמרתי את זה? לא זוכרת, התכוונתי לזה, בכל אופן). מישהו שתוכלי לבקש שרק יהיה שם ויחבק, בלי לשאול ולבקש (כי הרי לא משנה כמה תסבירי, זה לא משהו שמבינים באמת אם לא חווים אותו). ואם אין כזה, זה כבר סיפור אחר, וזה כבר דורש ממך הרבה יותר.

 

[דללה]

אני לא הופכת את זה להרגל...

ובעצם, אף פעם לא ביקרתי שם ובגלל זה, זה כל כך מפריע לי.. הבעיה היא, שעד היום, 3 שנים אחרי, עוד לא מצאתי מישהו שרק יחבק. כולם מנסים להגיד לי שהם מבינים אותי, ובעצם, מי שלא עבר חוויה דומה אף פעם לא יצליח להבין אותי. ופה בדיוק מגיע החלק הקשה. העובדה שאני צריכה לעבור את זה לבד גורמת לי להישבר מהר יותר.

 

[lollapalooza]

אבל את לא לבד...

אני פה

ובמידה מסוימת, גם אני עברתי את זה (אני לא יודעת מה מידת הקרבה שלכם). ואני יודעת איך את מרגישה ואני יודעת איך זה לבכות עד שמתפוצץ הראש ולא להיות מסוגלת להפסיק, כשכולם מסתכלים ולא מבינים וחוקרים ולך רק בא שכולם ישתקו כבר ורק יחבקו אותך ויתנו לך לבכות בלי להציק. אנשים סביבך לא צריכים להבין אותך. הם רק צריכים להתחשב. להבין שאם את לא רוצה לדבר, אז לא לדבר. לתת לך את ההרגשה שאת לא לבד, גם אם הם לא עושים שום דבר בשביל לעזור.שאין מה שיעזור, ואפשר רק להיות שם. אם תצליחי לדבר איתם ולהגיד להם את זה, אולי את זה הם כן יבינו. אם לא ביקרת שם אף פעם, ואת מרגישה שאת רוצה- לכי. אולי זה באמת יקל עלייך, במידה מסוימת. ודברי איתי, אם את רוצה. לצערי יש לי נסיון של 9 שנים בסיפור הזה...

 

[דללה]

את מדהימה ../images/Emo23.gif

באמת, אין לך מושג כמה אני מעריכה אותך על הכל! גרמת לי לבכות. הבעיה היא, שאני אולי מספרת, אבל אחרי שעה הכל נשכח. הם ממלאים את "החובות" שלהם וממשיכים הלאה, ואני זאת שנשארת לבד וצריכה להתמודד עם הכל. תודה

 

[lollapalooza]

ואגב,

מישהו חכם אמר פעם "בית קברות נועד למתים, לא לחיים". והוא צודק. הקבר נועד לאזכרות ולימי זכרון. לבוא "לבקר" שם זו חוויה מאוד לא סימפטית ומאוד לא רצויה. ברגע שאת מקשרת אותו עם המקום הזה, את מרגישה חובה לבוא אליו לקבר כדי ליצור איתו איזה שהוא קשר, וזה לא נכון. הקשר הזה נמצא בתוכך ולא במצבה. כשאת נכנסת לתוך מקום כמו בית קברות, זו אווירה אחרת לגמרי, מאשר אם את יושבת בפינה שלך בשקט וחושבת על כל מה שהיית רוצה להגיד לו, ואז אומרת "די" וממשיכה למשהו אחר. זה ההבדל בין לתת לזה להשתלט או לא לתת לזה להשתלט, לדעתי.