אוף

[קולעת צמות מהכאב]

אוף

נדמה לי בזמן האחרון שהחיים על כביש מהיר ואני על כביש עפר לצידו. אני רואה איך כולם מתקדמים, עושים, יוצרים, בונים. ואני? אני, כרגיל, ברוורס, מפורקת ומפרקת.
אני שואלת את עצמי למה עדיין כמו אבן של טון שיושבת לי על בית החזה.... עדיין כמו רכבת שדים בתוך המוח... על טייס אוטומטי כל תקופה כזו או אחרת. תמונות שלא מפסיקות להופיע סתם ככה בלי התראה.... מתי כבר אוכל לחייך באמת? מתי אוכל לחייך בלי חשק לבכות? מתי באמת אוכל להסתכל במראה ולא לשנוא את מה שאני רואה שם?
בזמן שאני חושבת מחשבות אגואיסטיות
איך לעבור את התקופה הזאת אני מגלה שאני כמו אבא כמו כל המשפחה
כי הדבר היחיד שאני יודעת לעשות זה לפגוע בזולת
פעם ראשונה בחיים שלי שאני מרגישה שאני באמת צריכה חיבוק, אף פעם לא הרגשתי שאני כל כך צריכה חיבוק
אבל אני יודעת שלא מגיע לי

אוףףףףףףף!

 

[ירון מקשקש]

תקבלי כי אין לא מגיע..

ותזכרי שגם את את פוגעת...זה רק בגלל מה שעברת...ורק לפעמים שיש נפילה קלה...ואת תחזרי לבחור אחרת כמו שאת רגילה...בנתיים תני לסופה לעבור ומחר שוב תזרח השמש .

אה ומזל טוב על אליפות המדינה ( מוטב מאוחר..)

 

[כלבת רחוב מיואשת]

למה לא מגיע לך? קבלי כמה שתרצי!

 

[המנותק1]

אל תהיי קשה עם עצמך. את עושה מספיק דברים מדהימים ומגיע לך חיבוק.

לגבי האבן שיושבת על הלב, את יודעת לפעמים לשתף אחרים בנשיאה שלה מקלה קצת את המסע. אל תהיי לבד עם כל הדברים הקשים...

 

[Raindrop23]

שולחת לך אלף חיבוקים

 

[נוסעת בזמן אחר]

מה כבר עשית שלא מגיע לך???

 

[מנהלת בניסיון]

מגיעים לך הרבה חיבוקים וחיזוקים
ואת יודעת את זה