אופטופיק-אשמח לעזרה בעניין פרשת השבוע/ההפטרה

[rnavina]

לא הבנתי.

 

[rnavina]

אופטופיק-אשמח לעזרה בעניין פרשת השבוע/ההפטרה

אני צריכה להכין דבר תורה של כמה דקות. תודה מראש

 

[הבת המתהוללת]

נשמה התכוונה (אם יורשה לי) שתחפשי דבר תורה שאמי מורתי הביאה

לפרשת ואתחנן בבית הישן בynet.

מצאתי לך אחד, חושבת שהוא משנה שעברה, יכול להיות שתמצאי משנים קודמות רעיונות נוספים:

נושא : פרשת "ואתחנן":

בס"ד
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא...ה'...אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון"

בפרשתנו משה מספר לב"י על תחנוניו באזני האלוקים, שתותר לו הכניסה לא"י. חכמינו לימדונו,שהשתפכו מלבו של משה חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמניין המילה "ואתחנן". אך ה' איננו סולח למשה ואף מבקש ממנו:"רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". מה באמת איכפת לה', שמשה ימשיך ויתפלל עוד תפילות? הרי גם אם לא תועיל לו התפילה אישית, הרי תשפיע התפילה שפע רוחני גדול, כי גם תפילה שאינה נענית, משפיעה טוב וברכה לעולם.

המפתח לתשובה מצוי במילה "אעברה נא ואראה".. למה רומזת המילה "ואעברה"? מדוע לא אמר, למשל, "אכנס ואראה"?

ובכן, משה הבין, שהוא מיצה את השימוש בתפל"ה, שגם היא בגימטרייא חמש מאות וחמש עשרה , ולכן החליט, לעבור לאמצעי, שיעילותו הובטחה ע"י על ידי ה', לתפילה שלבטח לא תחזור ריקם - אמירת י"ג מידות רחמים!

כשאמר "אעברה נא", התכוון משה ל"ויעבר ה' על פניו ויקרא". הפעל ע.ב.ר. חוזר ונשנה בפרשת י"ג המידות: "אני אעבירכל טובי על פניך", "והיה בעבר כבודי ושמתיך בנקרת הצור...עד עברי". משה , לאחר ואתחנ"ן תפילות, מבקש להשתמש באמירת י"ג מידות רחמים.

ומדוע מתערב כאן ה' ואומר:"רב לך"? כי אין זו עוד תפילה נוספת. בעקבות תפילה נוספת זאת תיווצר התנגשות בין שתי השבועות:מצד אחד, ה' הבטיח שי"ג המידות אינן חוזרות ריקם. מאידך, ה' נשבע שמשה לא יכנס ארצה. לכן ביקש ה' ממשה, שלא להוסיף תפילה מיוחדת זו. ומשה, העבד הנאמן, שכל רצונו להיכנס ארצה הוא כדי לקיים את המיצוות התלויות בארץ, מקיים את רצון ה' ואינו מתפלל עוד.

שיחות לספר דברים- הרב נבנצל

 

[rnavina]

תודה!

 

[חנהפ]

הנה רעיון אחד

הכל מתנת חינם הרב ארז משה דורון עם דרכים בעבודת הלב מתוך פרשת השבוע
משה איש האלוקים, האדם הכי גדול בעולם. אין דרגה שלא הגיע אליה, אין מעלה שלא קנה אותה, זכה למסירות נפש שאין למעלה ממנה, עניו בתכלית הענווה, מתפלל שלא היה כמוהו, עלה לשמיים, נלחם עם מלאכים, לימד תורה לכל עם ישראל, כל זכות של מיליוני יהודים עד סוף כל הדורות מתחילה בו ותלויה בו. ממליץ טוב על ישראל, מסיר מעליהם כל מוות ודין רע, מבטל גזרות רעות, הוא גוזר והקדוש ברוך הוא קיים.
כעת, בימיו האחרונים, הוא מבקש לראות ברכה בעמלו, להיכנס עם עמו האהוב לארץ המובטחת, לראות בנחמתם. למי זה יותר מגיע בדין וביושר יותר מאשר אשר לו?
אבל כשמשה מבקש, הוא לא מזכיר את מעלותיו. הוא לא אומר "מגיע לי", הוא פשוט מבקש רחמים, מתנת חינם, כמו מי שלא עשה דבר מעולם, כמו מי שאין לו שום זכות וממילא אין לו שום טענה ושום תביעה.
אם יענה בסירוב הוא לא יתפלא. אם יענה בחיוב הוא יכיר טובה לנצח נצחים על חסד חינם.
ואם משה כך, אנחנו על אחת כמה וכמה. וכך נפסק למעשה בשולחן ערוך: "אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתי, כיון שכיוונתי בתפילתי. כי אדרבא זה מזכיר עוונותיו של אדם, שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכויותיו. אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו, ויאמר בליבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו" (שולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף ה')
לפעמים אדם מתייאש מתפילה כי הוא חושב שהוא לא ראוי. והאמת הפשוטה היא, שאיש לא ראוי ולעולם גם לא יהיה ראוי. תפילה בכלל לא קשורה ל"ראוי" או "לא ראוי", תפילה היא בקשת רחמים ותחנונים בחסד חינם. ואם אני מבין את זה, אני לא אתייאש לעולם ואמשיך לבקש עד שאעורר את רחמיו. ואם תפילתי תקבל, אני לא אעלה על דעתי להתייהר ולחשוב, שהיא התקבלה בזכות מעשי הטובים או ריבוי תפילותיי.
רבי נחמן מלמד שתפילתנו משולה לחרב , אבל עם חרב צריך לדעת איך להילחם. "ומי שזכה לחרב הזה, צריך לידע איך ללחום עם החרב, שלא יטה אותה לימין או לשמאל" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ג')
עם החרב הזאת אפשר לנצח את כל השונאים.
עם החרב הזאת אפשר להשיג את כל השפע.

עלינו להרבות בתפילה ותחנונים עד שתבוא הישועה. לא משום שאנו ראויים, אלא משום שאנו בניו ומצפים לחסדו ומתנת חינם שלו.
לעולם לא אומר "מגיע לי". אני פשוט מבקש רחמים, מתנת חינם, כמו מי שלא עשה דבר מעולם, כמו מי שאין לו שום זכות וממילא אין לי שום טענה ושום תביעה.

אם אענה בסירוב אני לא אתפלא. מעולם לא חשבתי שאני ראוי.
אבל אם אענה בחיוב אני אכיר טובה לנצח. הכל חסד חינם.

 

[חנהפ]

ועוד אחד

זה שאתה נושם לא אומר שאתה באמת חי
אהרן דרמון לפרשת ואתחנן
אם אתם קוראים את השורות האלה כנראה שאתם חיים. אבל האם זה באמת נכון? האם העובדה שאתם נושמים מהווה הוכחה שאתם בחיים?
אתם נושמים בקצב אחיד, אפילו בלי לבקש את זה, בלי לבצע פעולה מיוחדת כדי שזה יקרה. הלב פועם. החושים. המערכות החיוניות. הכל מלמד על כך שאתם פה, בין החיים. כך לפחות לפי התפיסה הרווחת, החושית-מטריאליסטית, הקובעת את קיומם של החיים על פי הממצאים היבשים, הקליניים.
היהדות תופסת את מושג "החיים" אחרת לגמרי, אולי הכי רחוק שאפשר מהגישה הזו.
מהתורה שבכתב, המבהירה בפרשתנו: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (דברים ד.ד.) ועד הגמרא, שלקחה את התפיסה הזו כמה צעדים קדימה כשהיא טוענת שהצדיקים במיתתם קרויים... "חיים". וגם "רשעים בחייהן קרויין מתים" (ברכות י"ח ע"ב). ובנוסף, חז"ל -שחיו הרבה לפני עידן הפּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט - מעניקים את התואר הלא מרנין של "מתים" לא רק לרשעים אלא גם לעמי הארץ ...
אז מי חי ומי מת בעצם?
כדי לעשות קצת סדר בין החיים ובין המתים, נראה שחייבים להתעמק מעט בעצם החיים, או במילה עצמה "חיים": נשים לב שבשפת הקודש מילה זו מופיעה בלשון רבים. לנו כישראלים זה נראה טריוויאלי אבל האמת היא שזה יוצא דופן: life, vie, vida, vita – כל המילים האלה המבטאות חיים בשפות זרות מופיעות בלשון יחיד.

מה ניתן ללמוד מזה? שיש לנו בתור בני ישראל סוג של "חיים כפולים". השפה העברית מגדירה את החיים בשני רבדים: יש לנו את החיים של הגוף וגם את חיי הנפש. אמנם מדובר בשני צדדים של אותו מטבע אבל אם נערוך ביניהם מעין תחרות – דווקא חשיבותם של חיי הנפש גוברת. ולראיה, מצד אחד צדיק שחיי נפשו ממשיכים דרך לימוד תורתו והנהגותיו ממשיך להיקרא חי. ומצד שני, רשע או עם הארץ שלא מפתח את חיי הרוח שבו נחשב כמת...

ואיך אנחנו אמורים בדיוק להתחבר אל החיים האלה ולזכות לתואר "חי" באמת?

הפסוק הנ"ל מספק לנו כיוון: עלינו להיות "דבקים" בה' או במילים אחרות לחפש חיבור תמידי איתו. זה כבר אתגר אמיתי... וזה אפילו יכול להישמע מלחיץ - להיות בדביקות עם ה' תמיד?! זה לא סוג של מוות של ה"אני" שלי?
חז"ל בעצמם שמו לב לקושי הקיומי הזה ושאלו: איך נידבק בה' ואיך נלך בדרכיו?
"הלא ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא"?! אלא, הלוך אחר מִדותיו של הקב"ה (סוטה יד ע"א). תהיה אתה כמו ה': תלביש ערומים, תבקר חולים, תנחם אבלים... תהיה רחום, חנון וכו'. רש"י במסכת שבת מסכם: "אעשה עצמי כמותו לידבק בדרכיו" (קלג ע"ב).

אז איך עושים את זה, בפועל? איך נהיים דומים לה'?
כשאנחנו מפתחים את העולם הפנימי שלנו, כשאנחנו מממשים את הפוטנציאל שלנו ועושים שימוש בכוחות הטמונים בנו - אנחנו דבקים בדרך ה', אנחנו בדרכינו אל ההשתלמות שהתורה תובעת מאיתנו. התורה מחייבת התבוננות פנימה. כשאנחנו מתקנים את המידות שלנו, מרחיבים ומשכללים את עולמנו הפנימי וקושרים אותו אל מקור ההוויה – אנחנו חיים באמת. לחיים!

 

[rnavina]

תודה רבה!