השתחרר? עם איזה פטנט?
ברור שלא תאכלי מלאווח יותר.
כמי שלא נגעה במלאווח לפחות 20 שנה (אולי גם לפני, אני כבר לא זוכרת...), אני חייבת לבשר לך: יש חיים אחרי המלאווח!
יש גם חיים מצוינים בלי ג'חנון, קובאנה, בורקס. המלאווח הכי גרוע, כי זה בצק עלים מטוגן. לא פריך, אלא יציקה...
אדם שחלה במחלת ההשמנה המורבידית, צריך לדעת שיש מאכלים שהוא לא יכול להרשות לעצמו לאכול, גם אם אין לו טבעת. כמו שחולה סכרת לא יכול להרשות לעצמו לשתות מיץ תפוזים טבעי ענק שעשוי מ-7 תפוזים, אם הוא לא מחפש צרות. ואחד שרגיש לגלוטן לא יכול להרשות לעצמו מלאווח.
יש הרבה מאכלים שכדאי שנתבגר מהם, כמו שהתבגרנו מחלב אם ומסוכריה על מקל.
אני לא אגיד לך שהצלחתי להתבגר מכל המאכלים שכדאי שאתבגר מהם, אבל מהרוב הצלחתי, ולגבי מה שלא הצלחתי עדיין - אני מכוונת מטרה. כלומר אני מבינה שאני צריכה, ומחפשת את הדרך והכוחות.
כלומר כולנו צריכים להכיר באמת הזו ולהתכוונן אליה בחיים שלנו, מתוך תחושת שליחות ואחריות בוגרת.
ולגבי הטבעת - פעם מישהי פה סיפרה על האהבה שלה לפיצה, ושאלה איך נגמלים מזה.
אמרתי לה שאין קל מזה: לוקחים פרוסת פיצה עבה, ואוכלים אותה מוקדם בבוקר בלי שתייה לפני כן, כשהטבעת כבר מגבילה היטב. הכאבים שיהיו לה יוציאו לה את כל החשק לכל החיים לאכול אי פעם פיצה.
רק ממה שאמרתי לה היא איבדה את החשק לנגוע בפיצה...
כמו כן, צריך לעזור לעצמנו, ע"י העצמת החווייה השלילית, וגימוד החווייה החיובית שבמאכל שממנו אנו רוצים להיגמל.
לדוגמא, כדי להיפטר מעוגות קצפת, כל פעם שאכלתי והרגשתי בחילה בגלל השומן והמתיקות - הזכרתי לעצמי את זה חזק חזק, כדי שייחרט בזיכרון, ולאט לאט ההתנגדות הופיעה לפני אכילת העוגות, ולא אחרי. כמו כן, כל פעם שאכלתי עוגת קצפת כי התפתיתי, ליוויתי את ההנאה במחשבה שמתארת שזה לא טעים כמו שדמיינתי. וממחישה לחשיבה, שהגירוי שמרגישים כשרואים את העוגה (בחתונות למשל), לא מותאם לחוויית ההנאה מהטעם. בד"כ זה לא טעים כמו שהרגשנו שזה יהיה.
אני מתרגלת להתנייה של החשיבה הזו, עד שעוגות קצפת ממש לא עושות לי את זה.