אוקיי, אז המצב כזה:
אני תלמידת תיאטרון (בגרות 5 יח'), לומדת בכתה י"א. השנה לראשונה אני אאלץ להתמודד עם המצב המפחיד מכל - אנשים והרבה... אף אחד לא מבין את המצב שלי, גם אני לא כל כך. העניין הוא שכל מי שמכיר אותי אפילו קצת, יתפוצץ מצחוק עם אני אגיד שיש לי חרדה חברתית. זתומרת אין לכך אף לא רמז. אני בערך חברה של כולם, כל הזמן צחוקים, בלגאנים. אבל מצד שני יש את המצבים הפשוטים ביותר שאני נמנעת מהם עקב החרדה המטופשת הזאת. למשל: קניות זה בערך ה-דבר שמעניין אנשות בגילי. אני אוהבת בגדים וכמובן אוהבת קניונים, שנקינים למיניהם וכו'. אבל: ברגע שאני נכנסת לחנות אני כמעט מתעלפת אני נמנעת ככל האפשר מהמוכרות ואם הן מציאות עזרה או מציאות בגדים יש רק שתי תגובות אפשריות - לקנות כל מה שידחפו לי רק שיעזבו אותי או לברוח. פשוט כך. לא, אבל אני בתהליכים אני עובדת על זה. עכשיו, מסיבות...אין מצב למצב. מתה ללכת אבל פשוט לא מסוגלת. אני רק מתארת לעצמי איך כולם יסתכלו עליי כשאני ארקוד וזה יהייה פדיחה אחת גדולה. למרות שמבינה שאפחד לא מסתכל על אפחד וכולם סתם עושים חיים. אבל עזבו את זה, לבעיה האמיתית: הבגרות השנה, החלק הראשון שלה. השנה אנחנו מעלים ערב מונולוגים דיאלוגים ואין לי שמץ איך אני עושה את זה בכלל, המגן עוד שבוע הבגרות עוד שבועיים כולם מתעצבנים עליי כי לא מאמינים שאני באמת באמת מפחדת. ברגע שאני עולה על במה, אני פשוט מתמוטטת והם לא מאמינים. אני מזיעה בטירוף, הרגליים רועדות, ומי בכלל זוכר את הטקסט? (וזה רק בחזרות). והם לא מאמינים כי אני כביכול משחקת בכל הזדמנות ועושה את זה טוב לטענתם, אבל אולי זה בכלל שאני בחברת קבוצה קטנה שאני מכירה אולי בגלל זה אני מצליחה אבל מה יהייה בבגרות?! אוף אני כל כך לוידעת מה עושים. נ.ב. עשיתי את מבחן ליבוביץ' והציון הייה בשמיים... לא מעודד בכלל. טוב כפי שאפשר לראות אני קצת הרבה לוידעת מה לעשות אז כל מי שיודע משו... מה עושים או סתם... you welcome
אני תלמידת תיאטרון (בגרות 5 יח'), לומדת בכתה י"א. השנה לראשונה אני אאלץ להתמודד עם המצב המפחיד מכל - אנשים והרבה... אף אחד לא מבין את המצב שלי, גם אני לא כל כך. העניין הוא שכל מי שמכיר אותי אפילו קצת, יתפוצץ מצחוק עם אני אגיד שיש לי חרדה חברתית. זתומרת אין לכך אף לא רמז. אני בערך חברה של כולם, כל הזמן צחוקים, בלגאנים. אבל מצד שני יש את המצבים הפשוטים ביותר שאני נמנעת מהם עקב החרדה המטופשת הזאת. למשל: קניות זה בערך ה-דבר שמעניין אנשות בגילי. אני אוהבת בגדים וכמובן אוהבת קניונים, שנקינים למיניהם וכו'. אבל: ברגע שאני נכנסת לחנות אני כמעט מתעלפת אני נמנעת ככל האפשר מהמוכרות ואם הן מציאות עזרה או מציאות בגדים יש רק שתי תגובות אפשריות - לקנות כל מה שידחפו לי רק שיעזבו אותי או לברוח. פשוט כך. לא, אבל אני בתהליכים אני עובדת על זה. עכשיו, מסיבות...אין מצב למצב. מתה ללכת אבל פשוט לא מסוגלת. אני רק מתארת לעצמי איך כולם יסתכלו עליי כשאני ארקוד וזה יהייה פדיחה אחת גדולה. למרות שמבינה שאפחד לא מסתכל על אפחד וכולם סתם עושים חיים. אבל עזבו את זה, לבעיה האמיתית: הבגרות השנה, החלק הראשון שלה. השנה אנחנו מעלים ערב מונולוגים דיאלוגים ואין לי שמץ איך אני עושה את זה בכלל, המגן עוד שבוע הבגרות עוד שבועיים כולם מתעצבנים עליי כי לא מאמינים שאני באמת באמת מפחדת. ברגע שאני עולה על במה, אני פשוט מתמוטטת והם לא מאמינים. אני מזיעה בטירוף, הרגליים רועדות, ומי בכלל זוכר את הטקסט? (וזה רק בחזרות). והם לא מאמינים כי אני כביכול משחקת בכל הזדמנות ועושה את זה טוב לטענתם, אבל אולי זה בכלל שאני בחברת קבוצה קטנה שאני מכירה אולי בגלל זה אני מצליחה אבל מה יהייה בבגרות?! אוף אני כל כך לוידעת מה עושים. נ.ב. עשיתי את מבחן ליבוביץ' והציון הייה בשמיים... לא מעודד בכלל. טוב כפי שאפשר לראות אני קצת הרבה לוידעת מה לעשות אז כל מי שיודע משו... מה עושים או סתם... you welcome