אוקיי, הגיעו מים
אני לא מצליח להתמודד עם הלימודים שלי באוניברסיטה. היה לי קשה מההתחלה, וניסיתי לחזק את עצמי ולהמשיך, אבל נשברתי סופית. זה יותר מדי קשה עבורי. רק המחשבה שככה ייראו 4 השנים הקרובות מחרידה אותי לחלוטין. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה עד כדי כך קשה. בקושי היה לי רגע דל אחד של מנוחה מתחילת שנה"ל לפני חודש וחצי ואני לא יכול להמשיך ככה יותר. פשוט בא לי לעזוב את כל העבודות שיש לי להגיש, ולהתנתק מהכל. יש לי עבודה אחת שלא דורשת יותר מידי השקעה והיא בסדר, אבל יש עבודה נוספת שאני לא מצליח להתמודד עם החומר שלה. אני מגיש אותה עם עוד מישהו מהכיתה שהיה חולה במהלך השבוע, ובעצם העובדה שאני מגיש איתו את העבודה - אני דופק אותו, כי אין לי את היכולת לפתור תרגילים והוא צריך לעשות הכל לבד והעבודות הן להגשה ביום ראשון. זה לא רק המקצוע הספציפי הזה. יש מקצוע נוסף שהידע שלי בו הוא אפסי ובבוחן שהיה לפני חודש קיבלתי 14. עם פקטור של 10 נקודות. יש בוחן נוסף בעוד שבוע. מה אני אמור לעשות? ומה לעזאזל אני יעשה בתקופת המבחנים? החומר הזה שאני לא מצליח להתמודד איתו הוא הבסיס לכל שאר החומר שאני אמור ללמוד, ומן הסתם הוא רק ילך ויהיה יותר ויותר קשה. היכולת שלי לשבת בשיעור ולהיות מרוכז כמעט ולא קיימת. היכולת שלי לשבת אחרי הלימודים וללמוד את החומר כמעט ולא קיימת. אין לי עם מי לדבר על זה. באוניברסיטה אמרו לנו: הלימודים זה הבעיה שלכם. תתמודדו איתה. אני לא רוצה לדבר על זה עם חברים מהכיתה, כי אני לא רוצה שיתחילו להריץ רכילויות מאחורי הגב שלי, ואני יודע שהתופעה הזו קיימת אצלנו. עם אבא שלי אני לא יכול לדבר, כי הוא רגיש כמו נעל והוא לא יצליח לראות את המצב מנקודת המבט שלי. אמא שלי אולי יכולה להבין, אבל היא ייקית והדבר הראשי שלא ירד לה מהראש זה ה-10000 שקל שכר לימוד שנזרקו לפח, והיא תקפיד להזכיר לי את זה. אין לי יותר כוח להמשיך ללמוד ככה. כבר נשברתי כמה פעמים בחודש וחצי האלה, אבל איכשהו הצלחתי להרים את עצמי מהקרשים ולהמשיך הלאה. אני כבר לא יכול לעשות את זה יותר. אין לי דברים אחרים שמפריעים לי ללמוד. אני כבר לא משקיע בפורום שלי (אירוסמית'), ולוותר על הניהול לא יעזור, כי עדיין אני אהיה אובססיבי לגבי המצב של הפורום. תחביבים? היו ואינם, נמחקו כליל. אין זכר. יש לי אהבה לאירוסמית' והיא חרוטה בי בהווייתי, היא חלק ממני וזה משהו ששום דבר שבעולם לא יוכל לגרום לי לוותר עליה. אפילו אם אני אדע שאם אני אוותר על אירוסמית' אני יצטיין בלימודים וזה יוביל אותי לקריירה משגשגת ומדהימה - אני לא אוכל לוותר על זה. זה חזק ממני. בחרתי ללמוד לתואר הזה כי הוא נראה לי מעניין, והוא היה אחד הדברים היחידים שיכולתי לראות את עצמי לומד, והכי מבטיח כלכלית מבין מעט האפשרויות הללו. מעולם לא הייתי בטוח ב-100% בצעד הזה. אמרתי לעצמי שאני אעשה נסיון בתקווה שזה ילך טוב, ודאגתי להבהיר את זה למשפחה שלי. אז אין לי מושג מה אני אלמד, ואין לי מושג "מה לעזאזל אני אהיה כשאני אהיה גדול". עם זה אני עוד אתמודד בעתיד, ובינתיים יש לי בעיות יותר מיידיות. כרגע אחד הדברים שהכי כואבים לי הם שאני דופק את השותף שלי בעבודות האלה. זה כאילו שהסכמנו לעשות את העבודות האלה יחד, אבל בעצם רימיתי אותו כי אני לא יודע את החומר ועכשיו הוא צריך לעשות הכל לבד אפילו שהסכמנו שנעשה אותן ביחד. אם הוא יחשוב ככה, אז זאת תהיה מכה רצינית בשבילי. אני לא יודע מה לעשות. נגמר לי הכוח. הצילו.
אני לא מצליח להתמודד עם הלימודים שלי באוניברסיטה. היה לי קשה מההתחלה, וניסיתי לחזק את עצמי ולהמשיך, אבל נשברתי סופית. זה יותר מדי קשה עבורי. רק המחשבה שככה ייראו 4 השנים הקרובות מחרידה אותי לחלוטין. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה עד כדי כך קשה. בקושי היה לי רגע דל אחד של מנוחה מתחילת שנה"ל לפני חודש וחצי ואני לא יכול להמשיך ככה יותר. פשוט בא לי לעזוב את כל העבודות שיש לי להגיש, ולהתנתק מהכל. יש לי עבודה אחת שלא דורשת יותר מידי השקעה והיא בסדר, אבל יש עבודה נוספת שאני לא מצליח להתמודד עם החומר שלה. אני מגיש אותה עם עוד מישהו מהכיתה שהיה חולה במהלך השבוע, ובעצם העובדה שאני מגיש איתו את העבודה - אני דופק אותו, כי אין לי את היכולת לפתור תרגילים והוא צריך לעשות הכל לבד והעבודות הן להגשה ביום ראשון. זה לא רק המקצוע הספציפי הזה. יש מקצוע נוסף שהידע שלי בו הוא אפסי ובבוחן שהיה לפני חודש קיבלתי 14. עם פקטור של 10 נקודות. יש בוחן נוסף בעוד שבוע. מה אני אמור לעשות? ומה לעזאזל אני יעשה בתקופת המבחנים? החומר הזה שאני לא מצליח להתמודד איתו הוא הבסיס לכל שאר החומר שאני אמור ללמוד, ומן הסתם הוא רק ילך ויהיה יותר ויותר קשה. היכולת שלי לשבת בשיעור ולהיות מרוכז כמעט ולא קיימת. היכולת שלי לשבת אחרי הלימודים וללמוד את החומר כמעט ולא קיימת. אין לי עם מי לדבר על זה. באוניברסיטה אמרו לנו: הלימודים זה הבעיה שלכם. תתמודדו איתה. אני לא רוצה לדבר על זה עם חברים מהכיתה, כי אני לא רוצה שיתחילו להריץ רכילויות מאחורי הגב שלי, ואני יודע שהתופעה הזו קיימת אצלנו. עם אבא שלי אני לא יכול לדבר, כי הוא רגיש כמו נעל והוא לא יצליח לראות את המצב מנקודת המבט שלי. אמא שלי אולי יכולה להבין, אבל היא ייקית והדבר הראשי שלא ירד לה מהראש זה ה-10000 שקל שכר לימוד שנזרקו לפח, והיא תקפיד להזכיר לי את זה. אין לי יותר כוח להמשיך ללמוד ככה. כבר נשברתי כמה פעמים בחודש וחצי האלה, אבל איכשהו הצלחתי להרים את עצמי מהקרשים ולהמשיך הלאה. אני כבר לא יכול לעשות את זה יותר. אין לי דברים אחרים שמפריעים לי ללמוד. אני כבר לא משקיע בפורום שלי (אירוסמית'), ולוותר על הניהול לא יעזור, כי עדיין אני אהיה אובססיבי לגבי המצב של הפורום. תחביבים? היו ואינם, נמחקו כליל. אין זכר. יש לי אהבה לאירוסמית' והיא חרוטה בי בהווייתי, היא חלק ממני וזה משהו ששום דבר שבעולם לא יוכל לגרום לי לוותר עליה. אפילו אם אני אדע שאם אני אוותר על אירוסמית' אני יצטיין בלימודים וזה יוביל אותי לקריירה משגשגת ומדהימה - אני לא אוכל לוותר על זה. זה חזק ממני. בחרתי ללמוד לתואר הזה כי הוא נראה לי מעניין, והוא היה אחד הדברים היחידים שיכולתי לראות את עצמי לומד, והכי מבטיח כלכלית מבין מעט האפשרויות הללו. מעולם לא הייתי בטוח ב-100% בצעד הזה. אמרתי לעצמי שאני אעשה נסיון בתקווה שזה ילך טוב, ודאגתי להבהיר את זה למשפחה שלי. אז אין לי מושג מה אני אלמד, ואין לי מושג "מה לעזאזל אני אהיה כשאני אהיה גדול". עם זה אני עוד אתמודד בעתיד, ובינתיים יש לי בעיות יותר מיידיות. כרגע אחד הדברים שהכי כואבים לי הם שאני דופק את השותף שלי בעבודות האלה. זה כאילו שהסכמנו לעשות את העבודות האלה יחד, אבל בעצם רימיתי אותו כי אני לא יודע את החומר ועכשיו הוא צריך לעשות הכל לבד אפילו שהסכמנו שנעשה אותן ביחד. אם הוא יחשוב ככה, אז זאת תהיה מכה רצינית בשבילי. אני לא יודע מה לעשות. נגמר לי הכוח. הצילו.
