אוקיי

[יוֹאב]

אוקיי

אני אצל אמא. בבית שעזבתי זה אך לפני שבוע. אמא כבר שינתה לי את החדר. הפכה אותו לחדר לימודים שלה. המדבקות שהדבקתי על הדלת, כבר אינן.

שולחן הכתיבה שלי כבר עוטה מראה חדש. של פורמייקה. כל הבלאגן שלי, איננו. הכל מרוכז בקופסאות. כאילו היא חיכתה לרגע הזה, שאני אעוף כבר מהבית. אני עצוב. אני שוכב לי כבר כמה דקות טובות על הספות בסלון, ומנסה 'לצבור' זמן ספה, בבית שהוא באמת שלי. בבית שגרתי בו ב-17 השנים האחרונות. אני לא רוצה להרגיש 'אורח'. אני רוצה להרגיש שזה הבית שלי עדיין. הזכרתי לאמא שלי, שיצאתי מהבית רק אחרי שהיא הבטיחה שבמקרה הצורך אני יכול לחזור. מי תזכורת כזאת שיצאה ממני כמו מתוך ייאוש. אני אוהב את הדירה השכורה החדשה שלי. היא הכי יפה בארץ. אבל מה לעשות? אני מתגעגע הביתה עכשיו. לבית של אמא.

 

[חצישלישרבע]

וואו, זה היה זריז ../images/Emo4.gif

התחושה לא זרה לי. אמנם החדר שלי נראה פחות או יותר בדיוק כפי שעזבתי אותו, אבל כל פעם שאני מבקרת בבית של ההורים שלי אני חשה צביטה כזו בלב של געגועים למשהו שכבר איננו. אני נורא אוהבת את השכונה שבה גדלתי, ואת עיר הולדתי, ואת הבית שגדלתי בו. ולכ ביקור שלי שם תמיד מלווה בשצף של זכרונות טובים מהעבר. אבל העובדה היא שטוב לי היום בבית שלי, ואני מרגישה בו נוח יותר ממה שהרגשתי אי פעם בבית הורי. זה לקח זמן, ותהליך ארוך של הסתגלות. בדירות הקודמות (שהיו גם פחות יפות ו"מסודרות") הצביטות תמיד היו חדות יותר. אני לא באמת מאמינה שאמך "חיכתה" לזה שתצא (אלא אם כן יש בינכם מתח שלא ממש סיפרת עליו.). ועם כל הבאסה, הגישה שלה דווקא מאוד בריאה, לא לשמר את החדר כמעין מוזיאון לאיך שהיית. אני בטוחה שלו אי פעם תרצה נורא לשוב לגור עם הוריך הם לא ימנעו ממך פיזית לעשות זאת, אני גם בטוחה שלא תרצה. זה אולי לוקח זמן, אבל ברגע שמקבלים את התחושה הזו, כשנכנסים הביתה וחושבים "הגעתי לבית שלי ", לא ממהרים להחליף אותה.

 

[יוֹאב]

אלה תחושות מוכרות לי מהעבר

כשהייתי חוזר מהצבא, הבית היה נראה לי כממלכת גן עדן. חיכיתי כל כך להגיע לאיזור המוכר לי בעיר שלי, ולצעוד לאיטי ברחוב בו אני גר, ולהנות מהריחות הלא מוסברים אך המוכרים. אני דווקא חושב שאמא שלי די מבסוטה שהלכתי. היא סיננה בשנה האחרונה מפעם לפעם כל מיני רמזים.

 

[JaneLame]

לפחות הוא עדיין שם.

אם תרצה יתנו לך לחזור. המשפחה שלי בודקת אפשרות של מעבר לדירה קטנה יותר כרגע, אחרי שעזבתי. זו תהיה הדירה ה - 10 שלהם ב - 21 שנה האחרונות. אני מרגישה שהם רק מחפשים תירוץ לעבור כל הזמן.

 

[xslf]

גם המשפחה שלי עברה לדירה קטנה

יותר, כחצי שנה אחרי היציאה הסופית שלי מהבית (יצאתי וחזרתי כמה פעמים לפני כן). מבאס קצת, אבל מצד שני, הפעם אני לא מתכוונת לחזור...

 

[יוֹאב]

במידה מסויימת

אולי עדיף היה לי אם אמא היתה עוברת דירה לגמרי. ככה לא הייתי מתחבט וחושב על 'מה היה אם לא הייתי עובר מהדירה', כי בעצם לא היתה לי את האופציה להשאר בה.

 

[Noaal]

דדוקא ההורים שלי עברו לבית

חלומותיהם (שאותו והם תיכננו ובנו) אחרי שאחי ואני עזבנו את הבית... הם הוסיפו תוספות לחדרים (כמו אמבטיה ושירתים צמודים לחדר שלי) בכדי "לפתות" אותנו לחזור... לא ממש הצליח להם אבל לפחות אם וכאשר יהיו להם נכדים, יהיה להם חצר גדולה וחדרים לישון בהם.

 

[חצישלישרבע]

אני ממש מקווה

שההורים שלי לא יעברו לשום מקום, קטן או גדול. יהיה לי נורא עצוב לבקר אותם במקום שהוא לא "הבית" שלי.

 

[גאיה בת ההרים]

מה שאני מכירה מהמושב

זה שההורים עוברים דירה בד"כ אחרי שהילדים עוזבים את הבית, כי הבית נהיה פתאום גדול בשבילם. מה שדי הרבה עשו אצלנו זה לעבור לבית קטן יותר או לבנות יחידת דיור לזוג ליד הבית, ולתת לאחד הילדים לעבור לבית עם המשפחה שלו. ללא מעט אנשים זה היה אידאלי, אבל אני לא רואה את עצמי גרה עם המשפחה שבע"ה תהיה לי בבית שגדלתי בו, ולא רק בגלל שאני לא בטוחה שאני אחזור למושב, אלא כי... לא יודעת, זה מוזר.

 

[אש התום]

מכיר את התחושה...

אמנם לא עזבתי רשמית אף פעם את בית הוריי, אך חשתי את "הצביטה" המדוברת והגעגועים כשהגעתי הבייתה לביקורים בתקופת שנת השירות לפני הצבא. לא אשכח את היום האחרון בבית: הייתי משוכנע שזהו, יותר לא אחזור לעולם הבייתה בתור בן-בית. שנת-שירות, צבא, לימודים וכו'... הרצתי בראשי את זכרונות הילדות, אבא משחק איתי ועם אחי הקטן, עוזרים לאמא להכין עוגות במטבח, אבא מנסה בכוח להעיר אותי ללכת לביה"ס. ממש כאב לי לעזוב הכל-אך זו הייתה הבחירה שלי- בחירה ששמחתי כל כך שלקחתי. בסופו של דבר, כמו שאתה יודע יואב, אני עדיין בבית.

לפחות עד לשנה השלישית ללמודים בה אלמד באוניברסיטת בן-גוריון וזה יהיה רחוק לגור בבית.

 

[יוֹאב]

כל החיים בנויים מכאלו החלטות

ומגעגועים נוסטלגיים. איך בן גוריון איך? מתי תגור בתל אביב?

 

[אש התום]

תל-אביב תחכה כנראה...

 

[יעל ארבל]

תחשוב על זה ככה - לפחות יש לך בית

לחזור אליו. בית הילדות שלי נמכר, ההורים שלי עברו לגור בשכירות בגלל קשיים כלכליים, בפעם האחרונה שהייתי שם לקחת דואר, ראיתי שהקונים עדיין לא התחילו בשיפוצים. הכי כאב לי לראות את עצי הפרי, והאלמוגן היפהפה שטיפחנו הולכים למות כי לא השקו אותם כבר חמישה חודשים. במקרה הגעתי השבוע לעיר שבה גדלתי ישר מהעבודה. פתאום נתקפתי בגעגועים נוראיים לבית ההוא, לריחות המוכרים, לחדר שטוף השמש שהיה לי בו, שעץ האלמוגן עם תפרחת אדומה משגעת נשקף מהחלונות הענקיים. המון זכרונות הציפו אותי, ולא היה לאן לחזור. אז תתנחם בעובדה שהבית שלך חי וקיים, ולאט לאט כשתתרחק קצת כשיהיו לך חיים טובים משלך, הגעגועים יפחתו. אם כי ימשיכו להתקיים מדי פעם.

 

[יוֹאב]

אחח...האופטימיות...

הלואי ויכלתי לראות את זה כמוך

 

[JustMeNow]

מוכר...

כבר אין לי את ההרגשה של "חדר שלי" כמו שפעם היתה זה התחיל בקטנות הטלויזיה שלי עברה כלאחר כבוד לבית החדש, ולאחר כמה זמן, כל מיני פיצ'פקעס שעיטרו את החדר, מראה גדולה, מנורה, שטיח ובעצם...הכל! אבא שלי קנה מחשב ובכה שהחדר מחשב (יותר נכון- חדרון מחשב) קטן מידי להוסיף עוד מחשב וביקש רשות להשתמש בחדר שעומד ריק 98 אחוז מהחודש... הסכמתי...וכשחזרתי היתי בשוק! אבא שלי שם מחשב על השולחן לימודים מהתיכון והוסיף איזשהו שולחן ישן ליד ופרס עליו מסמכים שונים ודיסקים (שאסור לי לגעת או להזיז כדי לא לבלגן לו!) עכשיו מה שנשאר בחדר זה נטו הריהוט וכמה בגדים ישנים... בנוסף- המיטה שלי שם נשברה ואין כסף לתקן אז כשאני חוזרת בסופ"שים פעם בחודש הביתה, אחותי הקטנה פותחת את המיטה כדי שיהיה לי מקום לישון...ממש תודה!

 

[יוֹאב]

טוב, שכנעת אותי...

אני חוזר הביתה ומעיף את אמא מהחדר שלי

 

[gal-or]

יואב, הצעד הזה הוא מאוד מאוד גדול,

תן לעצמך עוד צ'אנס להתרגל אליו. אבל לך יש לפחות הורים. לי, אני רק יכולה להתגעגע לבית שהיה לי, ולא לחזור אליו, כי... אין הורים בבית הזה. כן, יש גם את זה. ולמרות כל זה, אני בחורה שמחה. עדי

 

[יוֹאב]

למעשה אני מבין אותך

השותף שלי, חבר טוב שלי מהצבא, אין לו גם כן לאן לחזור. הוא ממשפחה חרדית, והוא עצמו כבר אתאיסט, כך שאין לו את האופציה כל כך לחזור הביתה. הבנאדם קורע את עצמו (20 ימי לימודים ו-16 ימי עבודה - בחודש), ולא מתלונן. אני רואה אותו ורק חושב לעצמי על כמה שאני עוד בר מזל שיש לי את האופציה לחזור "במקרה ו..."

 

[JustMeNow]

../images/Emo6.gif

פייר הדירה שלי יותר שווה ממה שהחדר היה אי פעם... מחשב משלי שאני לא צריכה להביא לאף אחות להתחלק

ואף אחד לא אומר כלום אם אני אוכלת מול הטלויזיה/מחשב או שהארון בגדים לא מסודר...

 

[יוֹאב]

זה בדיוק העניין

בכל פעם שאני בא הביתה אני זורק את הנעליים הפוכות בסלון. גם אם אני הרגע הייתי בחדר. אני חייב לעשות את זה. ההרגשה. הדבר הקטן הזה מסמל כל כך הרבה לגבי העצמאות של הבנאדם. זה משהו שלא נתפס.