פאק.. זה כל כך עצוב-תקראו זה עוזר..
אוקי.. אני יודעת שזה קצת מוזר.. אבל אני חייבת שתקראו את זה- אחרי שתקראו..(-ותקראו את זה עד הסוף-) תבינו למה אני ככה.. באמת ואני מאמינה שאף אחת פה לא מזכירה תמקרה שמתואר פה.. אבל אמ..-אם אתן מכירות מקרים דומים.. חשוב לעצור את זה בזמן!!! הם קראו לה הוליווד, אבל רק מאוחרי הגב. כמו שקוראים למישהי:"זונה" או "שרמוטה", היא היתה הוליווד. אני מכיר אותה מהגן. היינו כולנו ביחד, כל הילדים. "גן פשוש". בימים ההם היא עוד לא ידעה מה זה "פוש-אפ" ו"חצאית מיני". היא לבשה שמלות פרחוניות וטייץ קצרים עם ציורים של לבבות. היינו משחקים ברדיפות, והיא תמיד היתה מנצחת. משום מה הבנים תמיד היו נתקלים בכל מיני דברים ונופלים כך שיצא "במקריות" שהיא היתה תופסת אותם. כשהתחלנו את כיתה א`... היא היתה הראשונה שצעדה במצעד התלמידים החדשים יחד עם שני ההורים שלה והחונך שלה מכיתה ו`. היא היתה תמיד מתנדבת להשתתף בהצגות, לשיר בטקסים, לארגן מסיבות כיתה. בשיעור חלילית הייתה עומדת בשלושה הקדמיים. בימי שישי היא היתה מוזמנת לכל המסיבות הסגורות, כל אותן המסיבות שאני לא הייתי מוזמן אליהן. המורה הייתה מדברת עם כולם שזה לא בסדר שמארגנים מסיבות למספר ילדים בלבד, ולא מזמינם את כולם, אבל היא לא הקשיבה. כשהגענו.. לכיתה ד` היא היתה הראשונה שהיה לה חבר, היא ואלון, כולם קינאו... המסיבות שינה שלהם היו המסיבות הכי טובות, וכל מי שהיה מוזמן תמיד חזר מלא חוויות. בכיתה ו'... היא ואלון כבר היו פאסה. הייתה לה חבורה של חברות כמוהה, וכולן הן מהבנות האלה שאהבו.. לרקוד וללכת למסיבות סגורות ולדבר על בנים. היא וכל החברות שלה היו הולכות לאותם החוגים (גאז` וצופים) התלבשו אותו דבר (אוברול וחולצות בטן) ואפילו אהבו אותן הלהקות. הן היו הראשונות להביא כל אופנה, הראשונות ששמו לק, הראשונות שהתאפרו, הראשונות שמצאו שימוש לטלפון, הראשונות שקנו חזייה אפילו שהיא לא החזיקה כלום... הראשונות שהכניסו חיי חברה לכל דבר, גם לטיולם שנתיים וגם לפעולות בצופים. בגללן ובגללה הכיתה התפצלה לחנונים ומקובלים. הייתי מדבר איתה מדי פעם, "היי" בהפסקה או "מה נשמע" כשפגשתי אותה ברחוב. חשבתי שהיא נחמדה.. החטיבה שינתה את הכל כיתה ח`.. כבר לא היתה דומה בכלום לכיתה ו`. היא מצאה פתאום חיים מחוץ לכותלי הכפר הקטן שלנו. היא והחברות שלה יצאו מהצופים, תנועות נוער כבר לא היה "אין" בשבילהן, אלון עבר בית ספר. היא היתה מסתובבת בבית ספר עם בגדים אופנתיים, פותחת עוד כפתור בחולצה... מגביהה את החזה שלה עוד קצת עם פוש-אפ. נעלי הבד הישנות שלה התחלפו במגפי עור שחורות. כמו כל החברות שלה. העגילים הלכו וגדלו עם השנים. והציפורנים התארכו. לימודים כבר לא היו בראש שלה, ולא התנדבות לרקוד או לשיר היה סתם פאדיחה, לא שזה הפריע לה לתפוס את תשומת הלב של כולם בכל אירוע שהיא הגיעה אליו. המסיבות הסגורות כבר נעלמו. במקום זה, היא והחברות שלה נסעו למועדונים שונים באיזור- המועדונים שהסכימו להכניס בנות בגילם. בכיתה ט`.. לחברות שלהן נכנסו גם בנים. כל החבר`ה עם הטבעות המוכספות ושרשראות המגן דוד שהשער שלהם קובץ לקוצים ארוכים שהיו מחומצנים בקצה היו אלה שהדליקו אותה הכי הכי... היא איבדה את הבתולין שלה. אני עוד הייתי בשלב של איך להתחיל עם מישהי. היא יותר לא דיברה איתי. אפילו לא "שלום" בהפסקה כשעברתי בבוקר במסדרונות שבה היא והחברים המאיימים שלה עם הטבעות ישבו, הייתי מרגיש את הגיחוך שלהם מאחורי הגב שלי. אף פעם לא הבנתי למה היא צוחקת עלי. מה הם רוצים ממני בכלל... היא בקלות יכלה להיות ידידה שלי, אבל היא בחרה לשנוא אותי. היא עלתה במשקל, הבטן שלה שהייתה פעם שטוחה ומפתה הייתה כעת.. בשרנית והשומן נשפך מהמכנסיים הצמודות שהיא לבשה. כשעברנו לתיכון.. כל אחד סיים במקום אחר, אבל אני והיא היינו באותו תיכון. בכיתה י"א.. היא למדה במגמת "תיירות". אומרים שכל הערסים והפרחות גומרים שם כי זה פשוט קל, אבל אני לא שמתי עלייה תג, למרות שהיה לי כלכך קל לסמן אותה בתור אחת כזאת... במועדונים שבהם היא רקדה, לובשת פיסת בד על החזה שהיא התעקשה לקרוא לה "סטרפלס" ומכנסיי "שבע שמיניות", היא היתה נמרחת כל פעם על איזה אחד אחר. כולם היו מאותו הסוג של אלה עם הטבעות שהיו מגחחים מאחורי הגב שלי כשעברתי במסדרונות של החטיבה. את בית ספר היא בקושי סיימה... עם התעודת בגרות שלה היא התקבלה לעבוד במסעדה בכפר לפני הצבא. הם קראו לה "הולייוד", אבל רק מאוחרי הגב. כמו שקוראים למישהי "זונה" או "שרמוטה". היא הייתה "הוליווד". כשהיא עברה ברחובות של השכונה שלי עם החולצה שלה שהשאירה מעט מאוד מקום לדמיון כולם היו בוהים בה. היא בקלות יכלה להיות יפה, אבל במקום זה היא בחרה להראות כמו פרוצה. חצי מהחברים שלי זכו לסיבוב עליה. כשכל השכבה שלנו מהתיכון הלכה לצבא היא זכתה לשיחרור מסיבות פרטיות. המשיכה לעבוד במסעדה הישנה הזאת, ששילמו לה שם בסביבות האלף שקל לחודש. השתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד משפטים באונבירסיטת ת"א, היא סיימה לעבוד במסעדה וההורים האוהבים שלה שאף פעם לא ראו בבת שלהם "זונה" קנו לה דירה קטנה בת"א והיא עברה לגור שם עם שני שותפים. חודשיים ספורים אחרי שהלימודים התחילו הבנתי שהיא גרה בבניין לידי. "בננה סקס" היה המועדון שבו עכשיו היא רקדה. אבל במועדון הזה היא כבר רקדה לגמרי בלי בגדים. לא דיברתי איתה אף פעם, גם לא כשהיינו נפגשים למטה ליד פחי הזבל של הבינינים. אולי היא לא זכרה אותי, אולי היא לא רצתה לזכור,ואולי היא סתם לא סבלה אותי כבר כשהיינו ביחד בגן פשוש. בחורים היו יוצאים,ונכנסים, לדירה שלה בלי סוף והמסיבות הרועשות שהתקיימו על הגג של הבניין שלהם נגמרו תמיד בפיזור המוני של המשטרה שהגיעה כתוצאה מתלונות של דיריים. אחר-כך באה שנה שלא ראיתי אותה. לא יוצאת ולא נכנסת ולא הולכת לעבוד ואף אחד לא הגיע לדירה שלה. זה היה באיזה יום אחד חם של חודש אוגוסט כשראיתי את המודעה על לוח המודעות של האונברסיטה... היא מתה... הלוויה מהירה לבוא... ואחריה הגיעה האזכרה. החלטתי ללכת, אני אף פעם לא אבין למה באמת הלכתי. אף אחד מאלה שהכרתי פעם בתיכון לא היו שם. לא החברות שלה שהיו מארגנות איתה מסיבות סגורות למקובלים בלבד, לא אלה עם הטבעות שהיו מלטפים אותה בהפסקות, גם לא השותפים שלה לדירה, או הבחורים שבאו והלכו ממנה. ההורים שלה היו היחידים שבאו לבכות על הבת שלהם שהייתה כל-כך עדינה ותמימה וטהורה, שכלכך רצתה לחיות את החיים בצורה היפה ביותר. עמדתי בצד ולא התקרבתי, לא רציתי להפריע, לא רציתי שיראו אותי. כשהכל נגמר וההורים המתייפחים שלה התרחקו משם ניגשתי למצבה. "מיטל בן-שבת הוכרעה בטרם עת בגיל 24 ממחלת איידס, נאהב אותה תמיד" היה חרוט על האבן האפורה בגדול. וכשעמדתי שם.. לבד, מול הגופה הטמאה שלה שהייתה טמונה מטרים מתחת לרגליי.. הבנתי שלמרות שאני מכיר אותה כל החיים שלי ואני אולי היחיד שהכיר את "הוליווד" האמיתית החל מיומה הראשון בגן, אף פעם לא הכרתי אותה באמת. הם קראו לה "הוליווד" אבל רק מאחורי הגב. כמו שקוראים למישהי "זונה" או "שרמוטה". היא הייתה "הוליווד". והיא בקלות יכלה לחיות עכשיו, אבל היא בחרה למות.
