אוראל סיבה נוספת לחיות
ליאם שלי היה האור בחיי,בשנתיים וחצי שהיינו מאושפזים במחלקת אונקולוגיה ילדים בשניידר,למדנו להכיר רק אותו ,ואת בני הבכור אוראל מנסיבות המחלה של ליאם קצת הרבה דחקתי לפינה,היום זה ארבעה חודשים אני לומדת להכיר את הבן הבכור שלי,אך עדיין הקושי הרב נמצא בכל מקום,הבית שלנו מלא תמונות של ליאם,ולפעמים אני יושבת ומסתכלת על האלבומים המשפחתיים שתמיד נראת המחלב (קרחת ,וצבע חיוור-מהטיפולים הכימותרפיים)אבל בכל זאת אני רואה שליאם נאבק לחיות ואני יודעת שהוא כל כך רצה לחיות ,היהה לי ילד גיבור קטן ,שנלחם עד הנשימה האחרונה שלו,3 בועות רצוף היינו מאושפזים ,ספירות הדם היו נמוכות מאוד אחרי השתלת מח עצם,ופטריה ארורה התפתחה בראשו וחיסלה אותו ,לראות אותו במצב של צמח שבר אותי ואת בעלי ואת כולם לרסיסיים,אתם לא מתארים לכם ,עברתי 3 שבועות של גהינום בידיעה שהבן שלי גוסס,ואני לא יכולה לעשות כלום ,רק להיתפלל ולהחזיק לו את היד,ב 3 שבועות,דיברתי עם בורא עולם והיתחננתי אליו שבני ליאם לא ימות ,אך תפילותי היו לשווא-מאז אני מתמודדת בשכול (למרות שהחיים" ממשיכיים")-מה שאני באמת רוצה לומר זה שעכשיו הלבד הזה ,הבלעדיו=צריך ללמוד לחיות בלעדי הגוזל הקטן שלנו,למרות שהוא בליבנו כל הזמן,זה לא רותו הדבר ואף פעם לא יהיה...,עכשיו אוראל ממלא את חיי ואני מאוד אוהבת אותו ,ובשבילו ורק בשבילו אני ממשיכה את החיים...
ליאם שלי היה האור בחיי,בשנתיים וחצי שהיינו מאושפזים במחלקת אונקולוגיה ילדים בשניידר,למדנו להכיר רק אותו ,ואת בני הבכור אוראל מנסיבות המחלה של ליאם קצת הרבה דחקתי לפינה,היום זה ארבעה חודשים אני לומדת להכיר את הבן הבכור שלי,אך עדיין הקושי הרב נמצא בכל מקום,הבית שלנו מלא תמונות של ליאם,ולפעמים אני יושבת ומסתכלת על האלבומים המשפחתיים שתמיד נראת המחלב (קרחת ,וצבע חיוור-מהטיפולים הכימותרפיים)אבל בכל זאת אני רואה שליאם נאבק לחיות ואני יודעת שהוא כל כך רצה לחיות ,היהה לי ילד גיבור קטן ,שנלחם עד הנשימה האחרונה שלו,3 בועות רצוף היינו מאושפזים ,ספירות הדם היו נמוכות מאוד אחרי השתלת מח עצם,ופטריה ארורה התפתחה בראשו וחיסלה אותו ,לראות אותו במצב של צמח שבר אותי ואת בעלי ואת כולם לרסיסיים,אתם לא מתארים לכם ,עברתי 3 שבועות של גהינום בידיעה שהבן שלי גוסס,ואני לא יכולה לעשות כלום ,רק להיתפלל ולהחזיק לו את היד,ב 3 שבועות,דיברתי עם בורא עולם והיתחננתי אליו שבני ליאם לא ימות ,אך תפילותי היו לשווא-מאז אני מתמודדת בשכול (למרות שהחיים" ממשיכיים")-מה שאני באמת רוצה לומר זה שעכשיו הלבד הזה ,הבלעדיו=צריך ללמוד לחיות בלעדי הגוזל הקטן שלנו,למרות שהוא בליבנו כל הזמן,זה לא רותו הדבר ואף פעם לא יהיה...,עכשיו אוראל ממלא את חיי ואני מאוד אוהבת אותו ,ובשבילו ורק בשבילו אני ממשיכה את החיים...