אורח לרגע ../images/Emo42.gif ../images/Emo121.gif
התיישבתי באוכף, התנעתי את הפולאר ויצאתי לדרך. המסלול הרגיל. שעה וחצי. עד לשקיעה. הצמיגים חרקו על שביל הכורכר ויצרו מין מנגינה מונוטונית, שסייעה לי לשקוע במחשבות עמוקות. על החיים. על זוגיות... על מערכות יחסים סבוכות, שבין רוכב למכונופן אדיש. על "מה אני אמרתי לו" ועל מה שהוא יאמר לי כשאני אומר לו "לך! תז..." ואז הבחנתי בו מזוית העין. הוא צץ לי פתאום. בחטף. "בעעע... ג'יז! כושיליראבק! בנאדם! איך הבהלת אותי. מאיפה צצת פתאום?" הוא שתק. נצמד אלי, כמעט גלגל לגלגל ורכב איתי ככה. באותו קצב בדיוק. העפתי מבט אל הספרות המרצדות בפולאר. "תראה מה זה, ממש הקפצת לי את הדופק... הנה , זה יורד... אני רגיל שבדרך כלל אין פה נפש חיה בשעות האלו..." הוא השפיל מבט אל הפולאר שלו ולא אמר דבר. "אני אוהב לרכב לבד. במיוחד בשעות האלו. יש משהו קסום ברוגע של שעות בין הערביים. אז אני יכול להתפנות למחשבות עמוקות. לנתק את עצמי. לשכוח מהכל. להתרכז באיזו נקודה, כמה מטרים לפני הגלגל הקדמי ופשוט להכנס למין הפנוזה עצמית. אתה מכיר את זה, איך שאחרי שנים של נהיגה, אתה כבר לא חושב על ההילוכים, לא מתכנן את הסיבוב, לא מודע למרחקי הבלימה. לפעמים, אתה אפילו לא ממש מסתכל על הכביש? הכל נעשה באופן אינסטינקטיבי. אוטומטי. ככה זה גם עם הרכיבה. אבל זה מתאים באמת לשבילים כאלו. בלי כל ה'טכני' והאבנים והאסטרטגיה... בשבילים האלו אתה יכול לרכב בלי לחשוב על שום דבר... מלבד מה שאתה רוצה לחשוב עליו... שזה לא 'איך לרכב'..." הוא שתק במבוכה. ניסיתי להציל את המצב עם איזו יציאה קורקטית דלוחה "אבל אתה יודע מה? נחמד גם לרכב ביחד. בוא, תרכב איתי. יש לי מסלול חביב". שמתי לב שקצב הרכיבה ירד משמעותית. "אני מרגיש קצת... לא טוב היום..." הצטדקתי "אז... קצת קשה לי לסחוב בעליה" הוספתי. מתעלם לחלוטין מהעובדה שגלשנו באותו רגע בירידה. "אולי עדיף באמת שגם אני אשתוק ואתרכז בנשימה נכונה" הגברתי קצב. הוא לא אמר דבר. רק הגביר את קצב הפידול בהתאם ונשאר צמוד אלי. השמש החלה להשתפל לכיוון הים, אבל עדיין האירה בעוז. השביל התעקל מזרחה והוא חתך אותי לפתע בתנועה חדה ושובבה ו"התיישב" לי לפני הגלגל הקדמי. עשיתי לו דראפטינג, תוהה איך אני מתאמץ כל כך וכמעט שוקע בחול הטובעני והוא, כאילו מרחף על השביל. הדרך התעקלה שנית, הפעם לכיוון דרום והקיפה את הגבעה. למרגלות הגבעה, שמתי לב שהוא איננו. "שיט! לאן הוא נעלם?" המתנתי דקה. הסדרתי נשימה, אבל מכיוון שממילא התכוונתי לרכב לבד והוא עדיין לא הפיע, התחלתי לטפס על הגבעה. הגעתי לפסגה מתנשף. האגם נראה כל כך מופלא. נחבא בין קני הסוף ומנצנץ עת קרני שמש האחרונות נשברו על פניו. השמש סנוורה אותי. הפניתי את מבטי לאחור. הוא שוב היה שם. מאחורי. צופה באגם. "אה, הנה אתה. עלית מסביב, הא? התפלאתי באמת לאן נעלמת". היתה שתיקה מעיקה. הדקות נקפו ומחוגי השעון... אילו היתה תצוגה אנלוגית בפולאר... היו ללא ספק מראים את השעה שבע וקצת... "בוא" אמרתי לו "נרכב מהר לשמורה ונראה את השקיעה מהתצפית הדרומית. מחזה מדהים" רכבנו בקצב מהיר מתפתלים עם השביל הגולש מהגבעה מצד מערב. פעם הוא רכב מימיני ופעם משמאלי. פעם עקפתי אותו ופעם השתרכתי מאחוריו. הגעתי ראשון לתצפית. הוא נעמד מאחורי. קצת מרוחק. קצת מנותק. "אתה יודע מה אני אוהב בשקיעה?" העפתי בו מבט אחרון "את זה, שזה כמה שניות ש... לא יודע... כלומר, לא יודע לגבי כל הפילוסופיות וה'להתחבר לעצמך' וכאלו, אבל פשוט לבהות בדבר הזה ולנקות את הראש... הא? מה אתה אומר? תראה איך היא צוללת" לא יכולתי להסיר את מבטי מהפלא הבנאלי "כמעט... כמעט אפשר לשמוע את ה'פססס' שהיא עושה כשהיא נוגעת במים" הקשבתי. היתה די דממה (אם מוציאם מחשבון אי-אילו ציוצי ציפורים). "טוב תראה, לא הוצאת מילה כל הרכיבה. לפחות תגיד איך נהנית מהמסלול" השמש טבעה סופית בים התיכון. נשמתי לרווחה בידיעה שעוד יום שכמעט עבר, עבר בשלום. נפניתי אליו. הוא לא היה שם. נעלם. ככה. בלי "שלום". בלי "תודה". עכשיו כשאני חושב על זה... הוא היה קצת דומה לי. מלבד העובדה, שאני לא סתמתי את הפה והוא לא הוציא הגה כל הרכיבה. בעצם, מה הפלא. לא נתתי לו להשחיל מילה. ("הצל שלי ואני יצאנו לדרך / השמש עמדה כך בערך / פעם אני מוביל / ופעם צל על השביל", י. פוליקר)
התיישבתי באוכף, התנעתי את הפולאר ויצאתי לדרך. המסלול הרגיל. שעה וחצי. עד לשקיעה. הצמיגים חרקו על שביל הכורכר ויצרו מין מנגינה מונוטונית, שסייעה לי לשקוע במחשבות עמוקות. על החיים. על זוגיות... על מערכות יחסים סבוכות, שבין רוכב למכונופן אדיש. על "מה אני אמרתי לו" ועל מה שהוא יאמר לי כשאני אומר לו "לך! תז..." ואז הבחנתי בו מזוית העין. הוא צץ לי פתאום. בחטף. "בעעע... ג'יז! כושיליראבק! בנאדם! איך הבהלת אותי. מאיפה צצת פתאום?" הוא שתק. נצמד אלי, כמעט גלגל לגלגל ורכב איתי ככה. באותו קצב בדיוק. העפתי מבט אל הספרות המרצדות בפולאר. "תראה מה זה, ממש הקפצת לי את הדופק... הנה , זה יורד... אני רגיל שבדרך כלל אין פה נפש חיה בשעות האלו..." הוא השפיל מבט אל הפולאר שלו ולא אמר דבר. "אני אוהב לרכב לבד. במיוחד בשעות האלו. יש משהו קסום ברוגע של שעות בין הערביים. אז אני יכול להתפנות למחשבות עמוקות. לנתק את עצמי. לשכוח מהכל. להתרכז באיזו נקודה, כמה מטרים לפני הגלגל הקדמי ופשוט להכנס למין הפנוזה עצמית. אתה מכיר את זה, איך שאחרי שנים של נהיגה, אתה כבר לא חושב על ההילוכים, לא מתכנן את הסיבוב, לא מודע למרחקי הבלימה. לפעמים, אתה אפילו לא ממש מסתכל על הכביש? הכל נעשה באופן אינסטינקטיבי. אוטומטי. ככה זה גם עם הרכיבה. אבל זה מתאים באמת לשבילים כאלו. בלי כל ה'טכני' והאבנים והאסטרטגיה... בשבילים האלו אתה יכול לרכב בלי לחשוב על שום דבר... מלבד מה שאתה רוצה לחשוב עליו... שזה לא 'איך לרכב'..." הוא שתק במבוכה. ניסיתי להציל את המצב עם איזו יציאה קורקטית דלוחה "אבל אתה יודע מה? נחמד גם לרכב ביחד. בוא, תרכב איתי. יש לי מסלול חביב". שמתי לב שקצב הרכיבה ירד משמעותית. "אני מרגיש קצת... לא טוב היום..." הצטדקתי "אז... קצת קשה לי לסחוב בעליה" הוספתי. מתעלם לחלוטין מהעובדה שגלשנו באותו רגע בירידה. "אולי עדיף באמת שגם אני אשתוק ואתרכז בנשימה נכונה" הגברתי קצב. הוא לא אמר דבר. רק הגביר את קצב הפידול בהתאם ונשאר צמוד אלי. השמש החלה להשתפל לכיוון הים, אבל עדיין האירה בעוז. השביל התעקל מזרחה והוא חתך אותי לפתע בתנועה חדה ושובבה ו"התיישב" לי לפני הגלגל הקדמי. עשיתי לו דראפטינג, תוהה איך אני מתאמץ כל כך וכמעט שוקע בחול הטובעני והוא, כאילו מרחף על השביל. הדרך התעקלה שנית, הפעם לכיוון דרום והקיפה את הגבעה. למרגלות הגבעה, שמתי לב שהוא איננו. "שיט! לאן הוא נעלם?" המתנתי דקה. הסדרתי נשימה, אבל מכיוון שממילא התכוונתי לרכב לבד והוא עדיין לא הפיע, התחלתי לטפס על הגבעה. הגעתי לפסגה מתנשף. האגם נראה כל כך מופלא. נחבא בין קני הסוף ומנצנץ עת קרני שמש האחרונות נשברו על פניו. השמש סנוורה אותי. הפניתי את מבטי לאחור. הוא שוב היה שם. מאחורי. צופה באגם. "אה, הנה אתה. עלית מסביב, הא? התפלאתי באמת לאן נעלמת". היתה שתיקה מעיקה. הדקות נקפו ומחוגי השעון... אילו היתה תצוגה אנלוגית בפולאר... היו ללא ספק מראים את השעה שבע וקצת... "בוא" אמרתי לו "נרכב מהר לשמורה ונראה את השקיעה מהתצפית הדרומית. מחזה מדהים" רכבנו בקצב מהיר מתפתלים עם השביל הגולש מהגבעה מצד מערב. פעם הוא רכב מימיני ופעם משמאלי. פעם עקפתי אותו ופעם השתרכתי מאחוריו. הגעתי ראשון לתצפית. הוא נעמד מאחורי. קצת מרוחק. קצת מנותק. "אתה יודע מה אני אוהב בשקיעה?" העפתי בו מבט אחרון "את זה, שזה כמה שניות ש... לא יודע... כלומר, לא יודע לגבי כל הפילוסופיות וה'להתחבר לעצמך' וכאלו, אבל פשוט לבהות בדבר הזה ולנקות את הראש... הא? מה אתה אומר? תראה איך היא צוללת" לא יכולתי להסיר את מבטי מהפלא הבנאלי "כמעט... כמעט אפשר לשמוע את ה'פססס' שהיא עושה כשהיא נוגעת במים" הקשבתי. היתה די דממה (אם מוציאם מחשבון אי-אילו ציוצי ציפורים). "טוב תראה, לא הוצאת מילה כל הרכיבה. לפחות תגיד איך נהנית מהמסלול" השמש טבעה סופית בים התיכון. נשמתי לרווחה בידיעה שעוד יום שכמעט עבר, עבר בשלום. נפניתי אליו. הוא לא היה שם. נעלם. ככה. בלי "שלום". בלי "תודה". עכשיו כשאני חושב על זה... הוא היה קצת דומה לי. מלבד העובדה, שאני לא סתמתי את הפה והוא לא הוציא הגה כל הרכיבה. בעצם, מה הפלא. לא נתתי לו להשחיל מילה. ("הצל שלי ואני יצאנו לדרך / השמש עמדה כך בערך / פעם אני מוביל / ופעם צל על השביל", י. פוליקר)