אורי אבנרי על התפקיד הגזעני של קק"ל

[טלמון סילבר]

אורי אבנרי על התפקיד הגזעני של קק"ל

אורי אבנרי 5.2.05 דונם פה ודונם שם מה היינו אומרים אילו מוסד אמריקאי, המחזיק ב13%- של אדמות ארצות-הברית, היה קובע בתקנון שלו שלא ימכור או יחכיר אדמות למי שאינו נוצרי לבן ממוצא אנגלו-סכסי? לא היינו מאמינים. וזה באמת בלתי-אפשרי. אבל זה קיים במדינת-ישראל. ובשבועות האחרונים זה עורר ויכוח גדול. ואלה העובדות: "הקרן הקיימת לישראל" מחזיקה ב13%- מהאדמות במדינה. התקנון שלה קובע בפירוש שאסור לה למכור או להחכיר אדמות למי שאינו יהודי. זאת אומרת, כל יהודי בעולם בין טימבוקטו וקמצ'טקה יכול לקבל אדמה מהקרן הקיימת, גם מבלי לבוא ארצה, אבל אזרח ערבי בישראל, שאבות-אבותיו חיו בארץ מאות – ואולי אלפי - שנים, אינו יכול לרכוש בית או דירה על אדמת קק"ל. הוויכוח התעורר מפני שבית-המשפט העליון קבע שאסור להפלות בין אזרחים בחלוקת אדמה. על סמך זה הוגשו תביעות נגד הקרן הקיימת. בא היועץ המשפטי לממשלה וקבע שאסור למדינה להפלות אזרחים ערבים, גם אם היא מחלקת אדמות השייכות לקרן הקיימת על פי הסכם ביניהם. עד כאן יפה מאוד. אבל מיד ישבו מיטב המוחות וחיפשו מוצא: איך להשאיר את האפליה בכל זאת על כנה? אין בעיה. המוח היהודי ממציא לנו פטנטים. היועץ המשפטי, אותו היועץ המשפטי, מציע פשוט שעל כל דונם שהקרן הקיימת תיאלץ, חס ושלום, לחלק לערבים, המדינה תעניק לה דונם במקום אחר. האדמה החלופית תהיה בפריפריה, והיא תהיה הרבה יותר ריווחית. ליתר ביטחון תבטיח המדינה לקרן הקיימת הכנסה שנתית של חצי מיליארד שקל. כך תחולק העוגה וגם תישאר שלמה. בפועל יקבלו הערבים אדמה מהמדינה, והקרן הקיימת תמשיך באפליה. אגב, הקרן הקיימת שולטת גם על כמעט מחצית ההנהלה של "מנהל מקרקעי ישראל", הגוף הממשלתי השולט בכל האדמות הממשלתיות. איך נוצר מצב כזה, השולל מ20%- של אזרחי ישראל את הזכות לרכוש בית בחלק גדול מהמדינה, בעוד שזכות זו ניתנת ליהודים בברוקלין או באודסה? כמו הרבה דברים רעים אחרים אצלנו, זה התחיל בצורה תמימה לגמרי. כשקמה התנועה הציונית לפני יותר ממאה שנים, נוצר הצורך בגיוס כספים לרכישת אדמות לעולים יהודים בארץ-ישראל. לשם כך קמה הקרן הקיימת. בכל בית ציוני הייתה תלויה הקופסה הכחולה, עם מפת ארץ-ישראל מדן ועד באר-שבע (הנגב לא היה קיים עדיין בתודעה הציונית). בכל כיתת בית-ספר יהודי "התרימו" את הילדים. בארץ היה לכל בית-ספר "מורשה קק"ל", שהמריץ את ההתרמה על-ידי תחרות בין כיתות ובין בתי-הספר. הקופסה הכחולה הפכה לסמל התנועה הציונית, אולי יותר מכל דבר אחר. גם אני, בילדותי, שילשלתי את הגרושים שלי לקופסה, שעברה בכל יום שישי מספסל לספסל בבית-הספר אחד-העם בתל-אביב. בכסף שנאסף נקנו שטחי-אדמה נרחבים, שעליהם קמו קיבוצים ומושבים. זה היה שיא האידיאליזם הציוני. "גאולת הקרקע" ו"עבודה עברית" הפכו לאבני-היסוד של החזון הציוני. ואכן, מה יכול להיות יותר יפה? ילדים בכל העולם משלשלים את פרוטותיהם לקופסה הכחולה. אדמת הארץ נקנית בכסף טוב. על האדמה הזאת מתיישבים החלוצים, בניהם של סוחרים ומלווים בריבית, ומוציאים בזיעת-אפיהם לחם מהארץ. בעולם כולו שרו ילדים יהודים: "אספר לך, הילדה, / וגם לך, הילד, / איך בארץ ישראל, / אדמה נגאלת. // דונם פה ודונם שם, / רגב אחר רגב, / כך נקנית אדמת העם, / מצפון עד נגב. // על הקיר תלויה קופסא / קופסאת התכלת, / כל פרוטה שנכנסה / אדמה גואלת…" אבל היה לסיפור היפה הזה גם צד אפל, שלא חדר לתודעה הציונית. האדמה אכן נקנתה, לרוב במחירים מופקעים, אך מבעלים עשירים, שלא ישבו עליה ולא עיבדו אותה. כשהממלכה העות'מנית פושטת-הרגל הייתה זקוקה לכסף, היא מכרה את האדמות לסוחרים ערבים עשירים, תושבי יפו, ביירות וערים אחרות, שקנו שטחים גדולים כהשקעה כספית. הפלאחים הערבים, שעבדו אדמה זו מדורי-דורות, היו אריסים. כשהקרן הקיימת קנתה את האדמה, גורשו הפלאחים בעזרת המשטרה התורכית, ואחר-כך הבריטית. למרות כל המאמץ הזה, בשעה שהאו"ם החליט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית, היו פחות מ7%- של אדמת הארץ שייכים ליהודים. רק חלק משטח זה היה שייך לקרן-הקיימת, מכיוון שאדמות רבות בערים ובמושבות היו שייכות ליהודים פרטיים. ההיגיון היה אומר שעם הקמתה של מדינת-ישראל תעביר הקרן הקיימת את כל רכושה למדינה, שהרי לשם כך נאסף הכסף. אבל זה לא קרה. למעשה קרה ההפך הגמור: המדינה החדשה העבירה לקרן הקיימת מיליוני דונמים של אדמה שהופקעו מערבים – מפליטים שלא הורשו לחזור ("נפקדים"), מערבים שנשארו בארץ אך לא היו נוכחים ביום מסוים בכפרם ("נפקדים נוכחים") וגם מערבים שקיבלו אזרחות ממש. חשוב לדעת זאת, מפני שזה מפריך את אחד השקרים הגסים המונחים ביסודו של הוויכוח כולו. הרוב הגדול של אדמות הקרן הקיימת לא נקנה כלל בתרומות של יהודים, ולא נקנה כלל, אלא נכבש בכוח הנשק והועבר לקרן. מדוע הועבר? מדוע העבירה המדינה הריבונית את אדמותיה לגוף לא-ממלכתי בחינם? עולה על הדעת רק סיבה סבירה אחת: כדי לאפשר את המשך הפלייתם של אזרחים לא-יהודים. הקרן הקיימת טוענת שאינה חייבת נאמנות לעקרונות המדינה, כפי שנוסחו במגילת-העצמאות (שוויון לכל האזרחים, בלי הבדל דת וגזע), אלא ל"עם היהודי". כלומר, "העם היהודי", שאינו ישות פוליטית, מוצג כגוף עצמאי, העומד מעל למדינת-ישראל. מובן שהקרן הקיימת אינה פועלת למען "העם היהודי". היא משמשת כלי בידי הציבור היהודי במדינת-ישראל נגד הציבור הערבי בה. היא מהווה עכשיו מכשיר להפליה ממוסדת. ההתחכמות של היועץ המשפטי נועדה כאילו לספק את דרישת בית-המשפט העליון, תוך שמירת 13% מאדמת המדינה בידי גוף שכולו מבוסס על הפלייה. היא לא תשנה את המצב העקרוני. הקרן הקיימת אינה תופעה יחידה מסוגה. האפליה שלטת בכל התחומים. בימים האחרונים בלבד התפרסמו באקראי התופעות הבאות: 0 מנהלי משרד-האוצר שוברים לעצמם את הראש במאמץ למצוא דרך לשלם קצבאות למשפחות מרובות-ילדים בציבור היהודי, מבלי לשלם אותן למשפחות מרובות-ילדים בציבור הערבי. (יש בישראל שני ציבורים בעלי ריבוי טבעי עצום: המשפחות החרדיות והמשפחות המוסלמיות, ובעיקר הבדואיות.) 1 0 משרד-הפנים מקדם חוק המאפשר לכל זר, הנושא בן או בת-זוג ישראלי, לקבל את האזרחות הישראלית, גם אם אינו יהודי – אך אוסר זאת בפירוש על ערבים. הדבר שולל מאלפי צעירות וצעירים ערביים, אזרחי ישראל, את הזכות להתחתן ולהקים משפחה בישראל, אם החתן או הכלה הם תושבי השטחים הפלסטיניים, אפילו כשהם בני-משפחה. 0 משרד-החינוך אישר מה שהיה עד כה בבחינת סוד גלוי: מינוי כל מורה ומנהל בבית-ספר ערבי בישראל טעון אישור השב"כ. אבל המשרד מתקדם עם הזמן: עד כה היה נציג השב"כ סגן יו"ר ועדת-המינוי. מעתה הוא יהיה רק סתם חבר בה. הללויה. הלוואי ויכולנו להגיד שכל התופעות האלה, ורבות-רבות מסוגן, נולדו בהשראה הימין. אך האמת היא שרובן קמו דווקא בימי שלטון "השמאל הציוני", ונמשכות גם עכשיו בתמיכת השמאל, שנציגיו יושבים שוב בממשלת-שרון. זאת לא המדינה שהבטחנו לעצמנו במגילת-העצמאות. עוד עומדים לפנינו מאבקים קשים, עד שישראל תהפוך למדינה דמוקרטית, ליברלית, חילונית, פלורליסטית ושוויונית. חיסול הקרן הקיימת והעברת אדמותיה לידי המדינה יהיו צעד בכיוון זה.

 

[טלמון סילבר]

אורי אבנרי על שיחות שרם-א-שייך

מכיוון שלא ראיתי התעניינות מיוחדת ב"שמאל שלנו" בנושא "הדמוקרטיה" בארץ, אני פשוט מנצל את השרשור להצגת מאמר אחר של אורי אבנרי. לדעתי מאמר מעניין ומאלף, אם כי אני אישית איני מסכים לכל מילה ומילה. להלן המאמר. ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ אורי אבנרי 12.2.05 ”שרם-אל-שייח', חזרנו אליך שנית…" איש לא קרא לזה "ועידת אופירה". גם לא ביטאוני הימין הקיצוני. מי בכלל זוכר היום את השם "אופירה", שניתן לשרם-אל-שייח' אחרי הכיבוש, כצעד ראשון לסיפוח? מי רוצה לזכור את אמרתו של משה דיין, ששרם-אל-שייח' חשובה מהשלום? הרי אותו דיין פעל אחר-כך למען השגת השלום עם מצריים והחזיר את שרם לבעליה. אבל בינתיים שילמו 2500 צעירים ישראליים ומי יודע כמה אלפי מצרים בחייהם עבור האמרה ההיא במלחמת יום-כיפור. במשך כל שעות הוועידה התנגן בראשי שיר, שלא יכולתי להיפטר ממנו. "שרם -אל-שייח', חזרנו אליך שנית!" שרו בהתלהבות, בימי האויפוריה המטומטמת שלמחרת ששת-הימים. השיר בא להזכיר שכבר כבשנו את המקום במלחמת סיני 1956, אך נאלצנו לנטוש אותה בעקבות האולטימטום האמריקאי-סובייטי, והנה חזרנו כמנצחים. הייתי שם ב1956-. מפרץ יפהפה ("שרם" פירושו לשון-ים), כמה בתים קטנים, ומסגד בעל צורה מיוחדת. לפני שצה"ל נסוג מהמקום כעבור כמה חודשים, הוא הרס את המסגד בהתקף של זעם. עכשיו, 22 שנה אחרי שנטשנו את "אופירה" בפעם האחרונה (איש לא שר אז "שארם-אל-שייח', עזבנו אותך שנית!"), כולנו מתייחסים אליה כאל עיר-קיט מצרית, מצרית כמו קאהיר ואלכסנדריה. העבר נמחק. הכיבוש ההוא נמחק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. זהו הלקח האופטימי הראשון של הוועידה. הנה, אפשר לסגת. אפשר לשים קץ לכיבוש. אפשר אפילו לשכוח שהוא היה בכלל קיים. שני אנשים לא היו שם, אך רוחם ריחפה על הכל. אחד מהם חי: הנשיא ג'ורג' בוש. לא הוא, ולא שום נציג אמריקאי אחר, לא ישב ליד השולחן העגול הגדול. אבל כל הארבעה שישבו שם ידעו שהם תלויים בו לחלוטין. חוסני מובארכ תלוי בשני מיליארד הדולרים שהוא מקבל בכל שנה מארצות-הברית, בחסות הקונגרס שבו שולטת השדולה הישראלית. המלך עבדאללה מקבל סכומים הרבה יותר קטנים, אך גם שלטונו תלוי בחסות האמריקאית. אריאל שרון הוא התאום הסיאמי של בוש, ואינו יכול לזוז ימינה או שמאלה בלעדיו. אין הוא יכול בכלל להעלות על הדעת לעשות מעשה כלשהו, גדול או קטן, העלול להרגיז את בוש. ואילו אבו-מאזן מהמר על כל הקופה שבוש יעזור לפלסטינים להיפטר מהכיבוש ולהקים את מדינתם. אז למה האמריקאים לא באו לשרם? מפני שהם לא מוכנים להסתכן במהלך העלול להיכשל. הם יבואו רק כשההצלחה בטוחה לגמרי. והיא לא. הנעדר השני היה יאסר ערפאת. הוועידה לא הייתה מתקיימת לולא מותו המסתורי. פטירתו השמיטה מתחת לרגליו של שרון את התירוץ שבעזרתו שם את השלום "בפורמלין", כדברי יועצו הבכיר, דב וייסגלס, שישב במשך כל הוועידה לידו. אין ערפאת, אין תירוץ. התעמולה הישראלית, שעמלה קשות כדי להפוך את ערפאת לשטן, תצטרך לעבוד קשה כדי לעשות את אותו הדבר לאבו-מאזן. אבו-מאזן הצליח להגניב את שמו של ערפאת לנאומו רק פעם אחת, בהקשר עקיף. אבל הוא – וכל פלסטיני – יודע ש45- שנות פעולתו של ערפאת יצקו את היסודות, שעליהם בונה עכשיו אבו-מאזן את האסטרטגיה החדשה שלו. לולא האינתיפאדה הראשונה לא היה בא הסכם-אוסלו, ולולא האינתיפאדה השניה לא הייתה מתקיימת ועידת שארם -אל-שייח'. רק ההתנגדות הפלסטינית האלימה, שצה"ל לא הצליח להתגבר עליה, הביאה את שרון לשולחן העגול. צה"ל נוכח לדעת שאינו יכול לדכא את ההתנגדות באמצעים צבאיים. הפלסטינים החזירו לעצמם את הכבוד העצמי, כפי שעשו המצרים ביום-הכיפורים. רבים מהם גם מאמינים שבקדנציה השניה שלו בוש יכפה על ישראל את הנסיגה. אגב, הדמוניזציה של ערפאת לא נפסקה עם מותו. להפך, היא נמשכת גם עכשיו במלוא המרץ. שמאל וימין, בשותפות מלבבת, מכריזים בכל מאמר ובכל תוכנית-טלוויזיה שערפאת היה המכשול הגדול לשלום. לא הכיבוש. לא ההתנחלויות. לא המדיניות של ביבי-ברק-שרון. רק ערפאת. ולראייה: ערפאת מת, והופ - יש ועידה. משעשע במיוחד היה משחקה של קונדוליסה רייס. היא ביקרה במוקטעה, שכל אבן בה צועקת את שמו של ערפאת. היא לא הניחה זר על קברו - מחווה של נימוס אלמנטרי, שהייתה כובשת את לב העם הפלסטיני. אבל, כפשרה דיפלומטית, היא הסכימה שלחיצת-היד שלה עם אבו-מאזן תצולם תחת תמונתו של ערפאת. ערפאת חייך את חיוכו הממזרי. הוא בוודאי הבין. אז מה הושג בוועידה המי-יודע-כמה הזאת? יותר קל להגיד מה לא הושג בה. הסכם אוסלו נכשל מפני שלא הגדיר את המטרה הסופית, שאליה יש להגיע אחרי כל שלבי-הביניים. לערפאת ולאבו-מאזן הייתה מטרה ברורה: מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים ובירתה ירושלים המזרחית, חזרה לקו הירוק (עם תיקוני-גבול מזעריים), פירוק ההתנחלויות ופתרון מעשי של בעיית-הפליטים. לישראלים לא היה אומץ-הלב להצהיר בבירור על הפתרון הבלתי-נמנע. או שהשתעשעו עדיין בחלומות על ארץ-ישראל השלמה. זה היה מרשם לכישלון. כבר למחרת היום החלו הקטטות על כל אחד מהסעיפים. בשרם-אל-שייח' בכלל לא דובר על פתרון הסכסוך. אבו-מאזן הצליח להגניב כמה מלים, שרון לא התייחס לעניין. יש משמעות רבה לאי-התייחסות זו. יש להדגיש זאת: שרון לא אמר במפרץ השייח' אף מילה אחת שאינה מתיישבת עם תוכניתו לספח 58% של הגדה המערבית ולסגור את הפלסטינים במובלעות קטנות בשאר השטחים. הוא הדין לגבי לוח-הזמנים. באוסלו אמנם נקבעו תאריכים, אבל הצד הישראלי לא חלם לקיים אותם. "אין תאריכים קדושים," הכריז יצחק רבין, אחרי שחתם על לוח-הזמנים. זאת הייתה טעות קטלנית. קטלנית ממש – שכן היא קטלה את רבין. דחיית הפתרון נתנה לכוחות מתנגדי-השלום את הזמן להתאושש, להתארגן ולצאת להתקפה נגדית, שהגיעה לשיאה ברצח רבין. לשווא ציטטנו באוזני רבין את אמרתו של דייוויד לויד-ג'ורג': "אי-אפשר לחצות תהום בשתי קפיצות!" אבו-מאזן אמר בשארם-אל-שייח' שזהו הצעד הראשון בדרך ארוכה. דרכים ארוכות הן דרכים מסוכנות. לכל אורכן אורבים מחבלי-השלום, ישראליים ופלסטיניים. זאת ועוד: אחד התנאים המוקדמים לתהליך-שלום אמיתי – ואולי התנאי החשוב ביותר – הוא הצגה נכונה של הדברים. בשרם הוצג מיצג-שווא. מי שהקשיב לכל הנאומים יכול היה לקבל את הרושם, שהבעיה האמיתית היא "הטרור הפלסטיני", ואם זה ייפסק, הכל יבוא על מקומו בשלום. לפי הסדר: (א) הפלסטינים יפסיקו את "האלימות", (ב) ישראל תפסיק את הפעולות הצבאיות, (ג) יווצר שיתוף-פעולה ביטחוני, (ד) השאר בידי אלוהים ו/או אללה. רואי-שחורות יאמרו: לא ייצא מזה כלום. הפסקת-האש שברירית. במקרה הטוב יגשים שרון את הבטחתו לצאת מרצועת-עזה ולפרק כמה התנחלויות. ואז יתחיל הכל מחדש. רואי-ורודות יאמרו: זוהי התחלה טובה. הפסקת "הטרור הפלסטיני" תיצור בישראל אווירה חדשה. פירוק ההתנחלויות הראשונות יביא לעימות גורלי, שבו יובס מחנה המתנחלים והימין הלאומני-משיחי. אנשים יראו שאפשר לחיות גם אחרת. הדינמיקה של התהליך תסחוף את שרון קדימה, וגם הוא עצמו לא יוכל לעצור אותו, אפילו ירצה בכך. מי צודק?