אוזן רגישה
New member
אורי יקר, שתיים וחצי דמעות בזכותך../images/Emo14.gif
קראתי שוב ושוב מה שכתבת, זה כאילו עטף אותי והייתי זקוקה לזה. חבל שאני לא יכולה לעשות את הדברים הללו, הכל קפא בי עד כאב. אבל, אפילו לכאב אין מקום, משהו לא ברור כזה באויר. היחסים עם אמא היו קוטביים, מין יחסי אהבה וכעס. למרות הכל אכפת היה לי ממנה כל כך. דווקא בתקופה האחרונה היה הרבה יותר טוב וזה מרגיז שאין זמן. אתמול בלימודים סיפרה המרצה שאדם שחווה שכול המשפט שאומרים לו מהר מאד זה "קח עצמך בידיים". גם לי אמרו כי הייתי עם הכאב שלי, המומה ומבולבלת. החיים שלי עמדו להם במקום וסגרתי עצמי בבלון. אבל, המרצה שלי אמרה משהו שעורר בי תהיות רבות: "האדם שחוו אסון, אובדן, שכול וכדומה, כבר לא במקום שהוא היה אז למה לדחוף אותו חזרה למקום שלא קיים יותר?" רציתי גם להגיד לך ברור, שאתה אדם נפלא. אתה כל כך רגיש למה שקורה פה לאנשים וכל כך אמיתי וכל כך - כל כך, שלי אישית זה תענוג לקרוא מה אתה כותב. אני נורא רוצה לחזור לכוח שהיה בי, ליכולת ההתמודדות לא חשוב מה המיכשול, לעטוף את החיים ולדעת שהמוות זה חלק מהם. אני רוצה להאמין שלא משנה מה היה משנה איך אבנה הלאה.
קראתי שוב ושוב מה שכתבת, זה כאילו עטף אותי והייתי זקוקה לזה. חבל שאני לא יכולה לעשות את הדברים הללו, הכל קפא בי עד כאב. אבל, אפילו לכאב אין מקום, משהו לא ברור כזה באויר. היחסים עם אמא היו קוטביים, מין יחסי אהבה וכעס. למרות הכל אכפת היה לי ממנה כל כך. דווקא בתקופה האחרונה היה הרבה יותר טוב וזה מרגיז שאין זמן. אתמול בלימודים סיפרה המרצה שאדם שחווה שכול המשפט שאומרים לו מהר מאד זה "קח עצמך בידיים". גם לי אמרו כי הייתי עם הכאב שלי, המומה ומבולבלת. החיים שלי עמדו להם במקום וסגרתי עצמי בבלון. אבל, המרצה שלי אמרה משהו שעורר בי תהיות רבות: "האדם שחוו אסון, אובדן, שכול וכדומה, כבר לא במקום שהוא היה אז למה לדחוף אותו חזרה למקום שלא קיים יותר?" רציתי גם להגיד לך ברור, שאתה אדם נפלא. אתה כל כך רגיש למה שקורה פה לאנשים וכל כך אמיתי וכל כך - כל כך, שלי אישית זה תענוג לקרוא מה אתה כותב. אני נורא רוצה לחזור לכוח שהיה בי, ליכולת ההתמודדות לא חשוב מה המיכשול, לעטוף את החיים ולדעת שהמוות זה חלק מהם. אני רוצה להאמין שלא משנה מה היה משנה איך אבנה הלאה.
