אור מנצנץ ../images/Emo79.gif../images/Emo23.gif
אתם משהו משהו חברים שלנו נפלאים!!! הדאגה, האכפתיות, התמיכה - אנחנו מעריכים ומקבלים אותם באהבה רבה!!! אז הנה דיווח מהסייחה שלנו - עברנו עלינו ימים קשים, במיוחד 24 השעות האחרונות, מאז אושפזה בצפת. היה קשה להשאיר אותה שם ולחזור בלעדיה הביתה, בכתה המון והלב נקרע לנו. היינו איתה לאורך כל הדרך - אוהי, שבלולית ואני, מחזיקים ידיים יחד, מחבקים, מלטפים ומרפדים לה את הדרך. אתמול בערב, מיד לאחר חזרתנו, התחילו טלפונים שנבוא לקחת אותה, הכל היה מלווה בבכי, הסטריה וכעס. ידעתי שאני חייבת להיות איתנה מולה, לשדר לה שזאת הבחירה הטובה ביותר אף שכעת זה נראה לה נורא מכל. היה לילה קשה!!! גם בבוקר ובצהריים לא נחסכו מאיתנו - בכי תמרורים, כעסים וצעקות בטלפון. אחה"צ נסענו אליה לבקרה. ידענו שצפוי לנו ביקור לא קל, שהיא תבכה, תתמרד, תתחנן לחזור הביתה. כך היה! היא נשבעה שתתחיל לאכול, הבטיחה ים של הבטחות, ניסתה את כל המניפולציות, אמרה לי שאני "אמא רעה" ואף ניסתה להרשים אותנו ביכולת הפיזית שלה... הקשבנו, ליטפנו, חיבקנו, דיברנו.... וחוזר חלילה. בסופו של דבר, הבנתי שזה מעגל שחייב להשבר. הודעתי לה שאנחנו מפסיקים לדבר על החזרה הביתה, "מעכשיו נדבר על הכל רק לא על החזרה הביתה" - הודעתי לה... המשכנו לשוחח על ענינים אחרים, כאשר היא, כל פעם מנסה להסיט את השיחה לכיוון חזרתה הביתה. לבסוף הבינה שזה לא הולך... בינתיים סיפרתי לה כמה דואגים לה ומתעניינים בשלומה - המשפחה, החברות שלה, השכנים ואתם חברינו מהפורום. זה כנראה הסיט אצלה משהו וראיתי איזה זיק של אור בעיניה. מכאן הדרך היתה קלה לשכנע אותה ללכת להתקלח, לסדר את בגדיה בארון (שיום קודם סירבה - לא רצתה להציב עובדות...). יצאה מהמקלחת, רגועה, שלווה ויפה. עזרנו לה השבלולית ואני עם ההתארגנות והסידורים, אז הזמינו אותה לגשת לאכול. אמרנו לה שזה הזמן להיפרד והיא חיבקה את כולנו חיבוק גדול (מה שלא קרה מזמן) ויצאנו מחויכים ומסמנים לאח המחלקה, שחייך אלינו בסיפוק -
. עת שהפלגנו לנו בדרכנו אל משפחתי, לסעודת השבת, התקשרה סייחה - "אמא אכלתי שתי ביצים וכף אורז!!!!" וואוווווווווו מחינו לה כפיים
יופי נהדרת את עולה על המסלול וקדימה לדרך.... ביקשה שנבקש מחברתה הטובה - יערית שתתקשר אליה!(עדיין לא ביקשה בקשה דומה)... אז יערית - כאן המקום להודות לך, על העבודה הנהדרת שאת עושה עם הסייחה שלנו, על הסבלנות והזמן שאת מקדישה לה, המון המון תודות מכולנו. ולכם חברים שלנו - תודה על הכללללללל גם על ההבנה שכעת קשה לי להיות כאן, אך אני משתדלת להתעדכן ולהיות בענינים גם כשאיני מגיבה. אני עוד אשוב, גם אליכם. תודה שבת שלום
אתם משהו משהו חברים שלנו נפלאים!!! הדאגה, האכפתיות, התמיכה - אנחנו מעריכים ומקבלים אותם באהבה רבה!!! אז הנה דיווח מהסייחה שלנו - עברנו עלינו ימים קשים, במיוחד 24 השעות האחרונות, מאז אושפזה בצפת. היה קשה להשאיר אותה שם ולחזור בלעדיה הביתה, בכתה המון והלב נקרע לנו. היינו איתה לאורך כל הדרך - אוהי, שבלולית ואני, מחזיקים ידיים יחד, מחבקים, מלטפים ומרפדים לה את הדרך. אתמול בערב, מיד לאחר חזרתנו, התחילו טלפונים שנבוא לקחת אותה, הכל היה מלווה בבכי, הסטריה וכעס. ידעתי שאני חייבת להיות איתנה מולה, לשדר לה שזאת הבחירה הטובה ביותר אף שכעת זה נראה לה נורא מכל. היה לילה קשה!!! גם בבוקר ובצהריים לא נחסכו מאיתנו - בכי תמרורים, כעסים וצעקות בטלפון. אחה"צ נסענו אליה לבקרה. ידענו שצפוי לנו ביקור לא קל, שהיא תבכה, תתמרד, תתחנן לחזור הביתה. כך היה! היא נשבעה שתתחיל לאכול, הבטיחה ים של הבטחות, ניסתה את כל המניפולציות, אמרה לי שאני "אמא רעה" ואף ניסתה להרשים אותנו ביכולת הפיזית שלה... הקשבנו, ליטפנו, חיבקנו, דיברנו.... וחוזר חלילה. בסופו של דבר, הבנתי שזה מעגל שחייב להשבר. הודעתי לה שאנחנו מפסיקים לדבר על החזרה הביתה, "מעכשיו נדבר על הכל רק לא על החזרה הביתה" - הודעתי לה... המשכנו לשוחח על ענינים אחרים, כאשר היא, כל פעם מנסה להסיט את השיחה לכיוון חזרתה הביתה. לבסוף הבינה שזה לא הולך... בינתיים סיפרתי לה כמה דואגים לה ומתעניינים בשלומה - המשפחה, החברות שלה, השכנים ואתם חברינו מהפורום. זה כנראה הסיט אצלה משהו וראיתי איזה זיק של אור בעיניה. מכאן הדרך היתה קלה לשכנע אותה ללכת להתקלח, לסדר את בגדיה בארון (שיום קודם סירבה - לא רצתה להציב עובדות...). יצאה מהמקלחת, רגועה, שלווה ויפה. עזרנו לה השבלולית ואני עם ההתארגנות והסידורים, אז הזמינו אותה לגשת לאכול. אמרנו לה שזה הזמן להיפרד והיא חיבקה את כולנו חיבוק גדול (מה שלא קרה מזמן) ויצאנו מחויכים ומסמנים לאח המחלקה, שחייך אלינו בסיפוק -
