אני כמו אור מקוטב עכשיו, משתנה, בחלפי דרך מסך האמת שלך. את מרכז הכובד, המושך אותי, מעבד צורתי, משנה תפיסות מציאות, מקמט את הזמן. אתך מתאחדים מרחבי היקום, לעיסה קריטית של בלבול, כבר אין משמעות, לדקות החולפות מעלינו כצל. וכשנפרד, אקח עמי, מבט עצוב אחד, ודמעה.
אגב - מתי נמשיך את ה``שחמט`` ???