אותיות מוצלות מאש
שלום לכולם, רןצה לשתף בסיפור מרגש שהתפרסם באתר הבית של ערוץ שבע, באפריל השנה (2007) כילד, הכרתי את שלמה שטיין ז"ל, אך את סיפורו הכרתי רק כשפורסם... אותיות מוצלות מאש / מאת עודד מזרחי בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי בן 17 שנמלט לפריז, שלושה כדורים בבטנו של ארנסט פום ראט, מזכיר זוטר בשגרירות הגרמנית. הסיבה לכך היתה מכתב שקיבל גרינשפן ממשפחתו, ובו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין במסגרת גירוש זבונשין, יחד עם 17 אלף מיהודי גרמניה ממוצא פולני. ניסיון ההתנקשות עורר זעם בחוגים הנאציים, ובהכוונת שר התעמולה יוזף גבלס הותקפו למחרת היהודים באכזריות. היו כמה התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים, ששרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם. לאחר שפום ראט מת מפצעיו נשלמה האמתלה הדרושה לפוגרום כללי; גבלס נועץ בהיטלר בארבע עיניים והחל לארגן את פעילי המפלגה והאס-אס לקראת פוגרום ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הריין. בפוגרום, שנערך שלושה ימים לאחר ההתנקשות, נהרסו ונשרפו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, וכן בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ובתי כלבו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. מאות יהודים נרצחו או נפצעו קשה. אותו לילה כונה 'ליל הבדולח', בגלל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו כתוצאה מניפוץ הזגוגיות בבתי הכנסת ובחנויות. בעיר מנהיים שמעו בני משפחת שטיין, חסידי ויזניץ', הדי התפוצצויות רבים. אליעזר שטיין לקח את בנו שלמה בן התשע בידו והלך עמו לבית הכנסת, שעלה באש. במסירות נפש הצליח לחלץ ספר תורה ושתי מגילות אסתר, והביאם הביתה בהיחבא. הוא עטף את ספר התורה והמגילות בנייר שמן, נייר כסף, ולבסוף בשמיכות ושמר אותם בביתו. לאחר פחות משנה פרצה מלחמת העולם השנייה, ויהודי מנהיים נשלחו למחנות ריכוז. בני המשפחה, ששלושת ילדיה הגדולים הצליחו להגיע לארץ ישראל מבעוד מועד, ראו מבעד לחלון ביתם את אלפי היהודים מלווים על-ידי אנשי הגסטאפו. האם, אתל ליבה, יצאה החוצה וביקשה להצטרף ליתר היהודים, אבל אזרחותם הרומנית גרמה לכך שנענו בשלילה. המלחמה היתה נוראה. בכל לילה הוטלו פצצות על העיר, ובני המשפחה נמלטו בכל פעם למקלט שהיה בקצה הרחוב. לילה אחד, כאשר יצאו מהמקלט, ראו שכל הבתים ברחובם בוערים מפצצות הזרחן, אבל ביתם, שבו שכן ספר התורה, לא נפגע כלל. יום אחד, כאשר הסתבר שעומדים להוציאם מביתם, לקח אליעזר את ספר התורה ושתי המגילות והביאם לגוי שהכיר היטב. הוא שילם לו סכום נכבד וביקש ממנו: "אנא, שמור זאת עבורי עד שתסתיים המלחמה...". בערב יום כיפור, ארבע שנים מפרוץ המלחמה, באו אנשי הגסטאפו לבית שטרן, ותוך שעתיים הובילום ברחובות עד לבית הסוהר המקומי, שם הפרידו ביניהם: אליעזר ובנו שלמה הועברו לאגף הגברים, ואילו אתל ליבה ובנותיה, אסתר ורות, לאגף הנשים. בחג סוכות הכניסו אותם לרכבות; הנשים הוסעו למחנה ההשמדה רבנסבריק והגברים למחנה הריכוז בוכנוואלד. המלחמה הסתיימה. אליעזר, ששקל 48 ק"ג, ובנו שלמה הצליחו לשרוד את בוכנוואלד. לאחר שחרורם נסעו חזרה למנהיים. ראשית ניגשו לגוי ששמר על ספר התורה. הוא סיפר להם בהתרגשות שבעת ההפצצות האינסופיות לא ידע לאן לברוח, והחליט להיצמד לספר התורה העטוף בשמיכות כדי שיגן עליו. באחת הפעמים נפלה פצצה על בניין הדירות שבו התגורר, והוא נהרס כליל, פרט לדירתו... אתל ליבה לא הצליחה לשרוד את רבנסבריק. לקראת סיום המלחמה חלתה, וכאשר לא צלחה לעבודה הומתה בזריקת רעל וגופתה נשרפה. שתי בנותיה, אסתר ורות, הצליחו למצוא לאחר חצי שנה את אביהן ואחיהן במחנה הפליטים צלסהיים, שם המתינו לעלייתם לארץ ישראל. שלמה ואסתר עלו בעלייה ב' דרך קפריסין, ואילו רות חיכתה במשך שנתיים במחנה ברגן-בלזן, עד שעלתה גם היא לארץ. אליעזר הגיע ארצה ללא ילדיו, אבל עם ספר התורה והמגילות שהציל מידי הנאצים. לפני שהלך לעולמו הספיק לראות בארץ שני נכדים ולהעביר את הספר והמגילות לבנו שלמה, שהתיישב בקיבוץ שלוחות. מאז שמר שלמה על ספר התורה כעל בבת עינו. כל סכום כסף שהגיע לו מהפיצויים הקדיש לספר התורה: קנה מעיל קטיפה ירוק עם רקמה מיוחדת, כתר מכסף, יד לסימון הקריאה ועוד. כאשר אחיו, יעקב ויוסף, ואחיותיו סבינה, אסתר ורות, ביקרו אצלו בקיבוץ והלכו לתפילה בבית הכנסת, הצביע שלמה בגאווה על ספר התורה עם מעיל הקטיפה הירוק שעמד בפינת ארון הקודש, כאילו היה מדובר בילדו המוצלח ביותר. שלמה שטיין הלך לעולמו באלול תשנ"ח ונקבר בשלוחות, שם נותר לעולמים גם ספר התורה שהוצל בליל הבדולח.
שלום לכולם, רןצה לשתף בסיפור מרגש שהתפרסם באתר הבית של ערוץ שבע, באפריל השנה (2007) כילד, הכרתי את שלמה שטיין ז"ל, אך את סיפורו הכרתי רק כשפורסם... אותיות מוצלות מאש / מאת עודד מזרחי בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי בן 17 שנמלט לפריז, שלושה כדורים בבטנו של ארנסט פום ראט, מזכיר זוטר בשגרירות הגרמנית. הסיבה לכך היתה מכתב שקיבל גרינשפן ממשפחתו, ובו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין במסגרת גירוש זבונשין, יחד עם 17 אלף מיהודי גרמניה ממוצא פולני. ניסיון ההתנקשות עורר זעם בחוגים הנאציים, ובהכוונת שר התעמולה יוזף גבלס הותקפו למחרת היהודים באכזריות. היו כמה התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים, ששרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם. לאחר שפום ראט מת מפצעיו נשלמה האמתלה הדרושה לפוגרום כללי; גבלס נועץ בהיטלר בארבע עיניים והחל לארגן את פעילי המפלגה והאס-אס לקראת פוגרום ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הריין. בפוגרום, שנערך שלושה ימים לאחר ההתנקשות, נהרסו ונשרפו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, וכן בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ובתי כלבו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. מאות יהודים נרצחו או נפצעו קשה. אותו לילה כונה 'ליל הבדולח', בגלל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו כתוצאה מניפוץ הזגוגיות בבתי הכנסת ובחנויות. בעיר מנהיים שמעו בני משפחת שטיין, חסידי ויזניץ', הדי התפוצצויות רבים. אליעזר שטיין לקח את בנו שלמה בן התשע בידו והלך עמו לבית הכנסת, שעלה באש. במסירות נפש הצליח לחלץ ספר תורה ושתי מגילות אסתר, והביאם הביתה בהיחבא. הוא עטף את ספר התורה והמגילות בנייר שמן, נייר כסף, ולבסוף בשמיכות ושמר אותם בביתו. לאחר פחות משנה פרצה מלחמת העולם השנייה, ויהודי מנהיים נשלחו למחנות ריכוז. בני המשפחה, ששלושת ילדיה הגדולים הצליחו להגיע לארץ ישראל מבעוד מועד, ראו מבעד לחלון ביתם את אלפי היהודים מלווים על-ידי אנשי הגסטאפו. האם, אתל ליבה, יצאה החוצה וביקשה להצטרף ליתר היהודים, אבל אזרחותם הרומנית גרמה לכך שנענו בשלילה. המלחמה היתה נוראה. בכל לילה הוטלו פצצות על העיר, ובני המשפחה נמלטו בכל פעם למקלט שהיה בקצה הרחוב. לילה אחד, כאשר יצאו מהמקלט, ראו שכל הבתים ברחובם בוערים מפצצות הזרחן, אבל ביתם, שבו שכן ספר התורה, לא נפגע כלל. יום אחד, כאשר הסתבר שעומדים להוציאם מביתם, לקח אליעזר את ספר התורה ושתי המגילות והביאם לגוי שהכיר היטב. הוא שילם לו סכום נכבד וביקש ממנו: "אנא, שמור זאת עבורי עד שתסתיים המלחמה...". בערב יום כיפור, ארבע שנים מפרוץ המלחמה, באו אנשי הגסטאפו לבית שטרן, ותוך שעתיים הובילום ברחובות עד לבית הסוהר המקומי, שם הפרידו ביניהם: אליעזר ובנו שלמה הועברו לאגף הגברים, ואילו אתל ליבה ובנותיה, אסתר ורות, לאגף הנשים. בחג סוכות הכניסו אותם לרכבות; הנשים הוסעו למחנה ההשמדה רבנסבריק והגברים למחנה הריכוז בוכנוואלד. המלחמה הסתיימה. אליעזר, ששקל 48 ק"ג, ובנו שלמה הצליחו לשרוד את בוכנוואלד. לאחר שחרורם נסעו חזרה למנהיים. ראשית ניגשו לגוי ששמר על ספר התורה. הוא סיפר להם בהתרגשות שבעת ההפצצות האינסופיות לא ידע לאן לברוח, והחליט להיצמד לספר התורה העטוף בשמיכות כדי שיגן עליו. באחת הפעמים נפלה פצצה על בניין הדירות שבו התגורר, והוא נהרס כליל, פרט לדירתו... אתל ליבה לא הצליחה לשרוד את רבנסבריק. לקראת סיום המלחמה חלתה, וכאשר לא צלחה לעבודה הומתה בזריקת רעל וגופתה נשרפה. שתי בנותיה, אסתר ורות, הצליחו למצוא לאחר חצי שנה את אביהן ואחיהן במחנה הפליטים צלסהיים, שם המתינו לעלייתם לארץ ישראל. שלמה ואסתר עלו בעלייה ב' דרך קפריסין, ואילו רות חיכתה במשך שנתיים במחנה ברגן-בלזן, עד שעלתה גם היא לארץ. אליעזר הגיע ארצה ללא ילדיו, אבל עם ספר התורה והמגילות שהציל מידי הנאצים. לפני שהלך לעולמו הספיק לראות בארץ שני נכדים ולהעביר את הספר והמגילות לבנו שלמה, שהתיישב בקיבוץ שלוחות. מאז שמר שלמה על ספר התורה כעל בבת עינו. כל סכום כסף שהגיע לו מהפיצויים הקדיש לספר התורה: קנה מעיל קטיפה ירוק עם רקמה מיוחדת, כתר מכסף, יד לסימון הקריאה ועוד. כאשר אחיו, יעקב ויוסף, ואחיותיו סבינה, אסתר ורות, ביקרו אצלו בקיבוץ והלכו לתפילה בבית הכנסת, הצביע שלמה בגאווה על ספר התורה עם מעיל הקטיפה הירוק שעמד בפינת ארון הקודש, כאילו היה מדובר בילדו המוצלח ביותר. שלמה שטיין הלך לעולמו באלול תשנ"ח ונקבר בשלוחות, שם נותר לעולמים גם ספר התורה שהוצל בליל הבדולח.