אזכרה אחרי שנה בלעדיו
- פותח הנושא jo1234
- פורסם בתאריך
תודה על ההתייחסות
קראתי את שכתבת קודם והתחלתי לבכות כל כך. אני כל כך מזדהה איתך. אצלנו זה היה אמנם עניין של 4 שעות עד שהוא נפרד מאיתנו ולא שבוע, ותאמיני לי שאני לא יודעת מה קשה יותר. מה שכתבת כל כך תואם את מה שאני מרגישה, רק שלי עוד אין ילדים (אינני נשואה עדיין)והמחשבה שהוא לעולם לא יזכה להכיר אותם ולשחק איתם, והוא כל כך אהב ילדים ! כל כך כואב.
קראתי את שכתבת קודם והתחלתי לבכות כל כך. אני כל כך מזדהה איתך. אצלנו זה היה אמנם עניין של 4 שעות עד שהוא נפרד מאיתנו ולא שבוע, ותאמיני לי שאני לא יודעת מה קשה יותר. מה שכתבת כל כך תואם את מה שאני מרגישה, רק שלי עוד אין ילדים (אינני נשואה עדיין)והמחשבה שהוא לעולם לא יזכה להכיר אותם ולשחק איתם, והוא כל כך אהב ילדים ! כל כך כואב.
היי ג´ו
האמיני לי כי אני לא יודעת מה עדיף... אתמול שוחחתי עם אשתו של אבא שלי - ההורים שלי גרושים - והעלנו "חוויות" מהשבוע הזה . אמרתי לה שלפעמים אני מצטערת שהוא לא נהרג איכשהו וזהו. לא לחוות את השבוע המטורף, הארור כל כך הזה שחווינו. הסיטואציה הזו בה את רואה את אבא שלך דועך מולך היא הסיטואציה הכי קשה שחוויתי בחיים שלי. אפילו לשונאים הגדולים שלי אני לא מאחלת לחוות דבר שכזה. לראות את אבא שלך החזק פיזית ונפשית פשוט מתמוטט ודועך מולך ואת חסרת אונים לגמרי לא יכולה לעזור לו במאומה. אלה.
האמיני לי כי אני לא יודעת מה עדיף... אתמול שוחחתי עם אשתו של אבא שלי - ההורים שלי גרושים - והעלנו "חוויות" מהשבוע הזה . אמרתי לה שלפעמים אני מצטערת שהוא לא נהרג איכשהו וזהו. לא לחוות את השבוע המטורף, הארור כל כך הזה שחווינו. הסיטואציה הזו בה את רואה את אבא שלך דועך מולך היא הסיטואציה הכי קשה שחוויתי בחיים שלי. אפילו לשונאים הגדולים שלי אני לא מאחלת לחוות דבר שכזה. לראות את אבא שלך החזק פיזית ונפשית פשוט מתמוטט ודועך מולך ואת חסרת אונים לגמרי לא יכולה לעזור לו במאומה. אלה.
הלוואי ואני הייתי בוכה...
הדמעות מסרבות לצאת ממני. אני זו שבוכה מפרסומות פתאום לא יכולה לבכות... מתחננת לדמעות שישטפו את הכאב ממני ולו לרגע קל ואין. הן מסרבות להגיע. אבא שלי היה חולה בסרטן שנה ושלושה חודשים. הוא לא עשה טיפולים קונבנציונלים אלא הומאופטיים בלבד. שנה שלמה לא הרגישו אפילו שהוא חולה. שלושה חודשים הוא כאב מעט בשבוע האחרון הוא אושפז בבית חולים וכבר לא היה אבא שלי. הוא כאב, סבל, חסר מנוחה, לפעמים גם הזה מעט. אי אפשר היה להבין אותו כשהוא דיבר. קולו החזק נחלש כל כך והיה לו קשה להוציא הגה מהפה שלו. אני הצלחתי להבין אותו ולפעמים הייתי "מתרגמת" אותו. כל יום הייתי אצלו שעות ארוכות. מאחה"צ עד לפנות בוקר. זה היה נורא. איום ונורא. אי אפשר לאמר שהוא היה ללא הכרה אבל אי אפשר גם להגיד שהוא היה הוא. הוא היה שונה וקשה לגעת בדברים ספציפיים כדי להסביר או להבין. פתאום הוא נעשה פדנט נורא. מתעקש על מיקום של הכרית והזוית המדויקת שלה. זה סתם למשל... זכורה לי שעה אחת - יומיים לפני הסוף - שהוא היה כל כך חסר מנוחה. הוא הטריף אותי ביקש שאסובב אותו מכאן לצד שני, אניח את הכרית בזוית אחת והשמיכה בזוית שניה. הוא היה כל כך חסר מנוחה שאין לי את היכולת לתאר זאת במילים. כמובן שכל סצנה כזו קרעה לי את הלב. לראות אותו דועך מול עיניי. חסר הכרה הוא היה רק בשעות האחרונות לחייו. כ - 12 שעות לערך. הוא היה מורדם עם מורפיום עד המוות הגואל בו הפסיק לנשום. כמה שלא תארתי לעצמי מן הרגע הראשון שנודע שהוא חולה. תארתי לעצמי את המוות, הלוויה, השבעה, מודעות האבל, שיחות עם האנשים. הכל תארתי לעצמי. ואני אומרת - כלום לא מגיע לקצה של הקצה לכאב שחשתי ברגע בו גיליתי אותו מוטל מת לפניי. כלום לא מתקרב לזה. אי אפשר לתאר במילים את הכאב הנורא המפלח את הגוף כולו ולא רק הלב כאשר ראיתי את גופתו מחליקה לקבר. כמה שהכנתי את עצמי למצבים הנוראיים האלה לא הצלחתי. ממה אביך נפטר ?
הדמעות מסרבות לצאת ממני. אני זו שבוכה מפרסומות פתאום לא יכולה לבכות... מתחננת לדמעות שישטפו את הכאב ממני ולו לרגע קל ואין. הן מסרבות להגיע. אבא שלי היה חולה בסרטן שנה ושלושה חודשים. הוא לא עשה טיפולים קונבנציונלים אלא הומאופטיים בלבד. שנה שלמה לא הרגישו אפילו שהוא חולה. שלושה חודשים הוא כאב מעט בשבוע האחרון הוא אושפז בבית חולים וכבר לא היה אבא שלי. הוא כאב, סבל, חסר מנוחה, לפעמים גם הזה מעט. אי אפשר היה להבין אותו כשהוא דיבר. קולו החזק נחלש כל כך והיה לו קשה להוציא הגה מהפה שלו. אני הצלחתי להבין אותו ולפעמים הייתי "מתרגמת" אותו. כל יום הייתי אצלו שעות ארוכות. מאחה"צ עד לפנות בוקר. זה היה נורא. איום ונורא. אי אפשר לאמר שהוא היה ללא הכרה אבל אי אפשר גם להגיד שהוא היה הוא. הוא היה שונה וקשה לגעת בדברים ספציפיים כדי להסביר או להבין. פתאום הוא נעשה פדנט נורא. מתעקש על מיקום של הכרית והזוית המדויקת שלה. זה סתם למשל... זכורה לי שעה אחת - יומיים לפני הסוף - שהוא היה כל כך חסר מנוחה. הוא הטריף אותי ביקש שאסובב אותו מכאן לצד שני, אניח את הכרית בזוית אחת והשמיכה בזוית שניה. הוא היה כל כך חסר מנוחה שאין לי את היכולת לתאר זאת במילים. כמובן שכל סצנה כזו קרעה לי את הלב. לראות אותו דועך מול עיניי. חסר הכרה הוא היה רק בשעות האחרונות לחייו. כ - 12 שעות לערך. הוא היה מורדם עם מורפיום עד המוות הגואל בו הפסיק לנשום. כמה שלא תארתי לעצמי מן הרגע הראשון שנודע שהוא חולה. תארתי לעצמי את המוות, הלוויה, השבעה, מודעות האבל, שיחות עם האנשים. הכל תארתי לעצמי. ואני אומרת - כלום לא מגיע לקצה של הקצה לכאב שחשתי ברגע בו גיליתי אותו מוטל מת לפניי. כלום לא מתקרב לזה. אי אפשר לתאר במילים את הכאב הנורא המפלח את הגוף כולו ולא רק הלב כאשר ראיתי את גופתו מחליקה לקבר. כמה שהכנתי את עצמי למצבים הנוראיים האלה לא הצלחתי. ממה אביך נפטר ?
הרגשה מוזרה כשאני קוראת את ../images/Emo141.gif
התיאורים של השעות האחרונות...אני באמת מרגישה ברת- מזל ולא בטוחה למה. אצלנו לקח "הסיפור" 9 חודשים...והבן-אדם היה איתנו עד הרגע האחרון...אמנם היה בהוספיס יומיים, אבל עד הדקה האחרונה נלחם על חייו. אלה- כל כך מוכר הקטעים האלה שאת מתארת על חוסר השקט...ואולי הרגשתי הקלה כי כל כך ראיתי את המאבקים שלו בחיים, וכל כך ידעתי שאין תקווה, וכל כך ייחלתי לו שיגיע לשקט ולשלווה, שיפסיק להלחם בחיים וילך לעולם שהכל טוב. ואתם יודעים מה? ברגע שעזב אותנו- נסכה על פניו ארשת של מלאך אמיתי!!ממש כמו שמתארים בספרים! הכינו אותנו לגרוע ביותר-שמוות זה נראה כדבר מזויע, ופה אני רואה את אחי, יפה תואר, פנים רגועות רגועות, עור חלק, והכי חשוב מבחינתי- ש ק ט!!!אין יותר את המתח, הלחץ, הכאב. הלך מאיתנו כשידיו שלובות על חזהו, וכל שנותר לי היה להצמיד שושנה אדומה בין כפות ידיו. הגעגועים עצומים,והנחמה שלי שהוא נמצא עכשיו במקום מקסים, שאוהבים אותו, שהוא עושה רק מה שהוא רוצה...בדיוק כמו שדיברנו על זה בחייו- ודיברנו על המוות והחיים שאחרי- המון. וזה המזל שלי.
התיאורים של השעות האחרונות...אני באמת מרגישה ברת- מזל ולא בטוחה למה. אצלנו לקח "הסיפור" 9 חודשים...והבן-אדם היה איתנו עד הרגע האחרון...אמנם היה בהוספיס יומיים, אבל עד הדקה האחרונה נלחם על חייו. אלה- כל כך מוכר הקטעים האלה שאת מתארת על חוסר השקט...ואולי הרגשתי הקלה כי כל כך ראיתי את המאבקים שלו בחיים, וכל כך ידעתי שאין תקווה, וכל כך ייחלתי לו שיגיע לשקט ולשלווה, שיפסיק להלחם בחיים וילך לעולם שהכל טוב. ואתם יודעים מה? ברגע שעזב אותנו- נסכה על פניו ארשת של מלאך אמיתי!!ממש כמו שמתארים בספרים! הכינו אותנו לגרוע ביותר-שמוות זה נראה כדבר מזויע, ופה אני רואה את אחי, יפה תואר, פנים רגועות רגועות, עור חלק, והכי חשוב מבחינתי- ש ק ט!!!אין יותר את המתח, הלחץ, הכאב. הלך מאיתנו כשידיו שלובות על חזהו, וכל שנותר לי היה להצמיד שושנה אדומה בין כפות ידיו. הגעגועים עצומים,והנחמה שלי שהוא נמצא עכשיו במקום מקסים, שאוהבים אותו, שהוא עושה רק מה שהוא רוצה...בדיוק כמו שדיברנו על זה בחייו- ודיברנו על המוות והחיים שאחרי- המון. וזה המזל שלי.
נור... את באמת ברת מזל
אם יש משהו שמאוד מאוד מאוד מפריע לי זה עצם העובדה שאבא שלי לא נפרד מאיתנו בכלל. אבא שלי בחייו היה אדם מדבר. הוא דיבר המון. כל דבר היה מזכיר לו סיפור נשכח והיינו מפליגים יחד למחוזות רחוקים עם הסיפורים שלו ועם כושר הדיבור המופלא שהיה לו. דווקא שם בבית החולים כשהיה מאוד ברור שזה הסוף והוא אפילו פעם אחת אמר לי "את לא מבינה שביום ראשון לא אהיה כאן?" (זה נאמר בתגובה שניסיתי להרגיע אותו שביקש הביתה ואמרתי לו כי ביום ראשון יעבור להוספיס הנעים מן המחלקה הנוראית). הוא לא נפרד מאיתנו בכלל. רק בסוף סוף שלא יכל לדבר זלגה דמעה אחת על לחייו ואח"כ הרדימו אותו. זהו. כל כך חסר לי שהוא לא נפרד מאיתנו לשלום.
אם יש משהו שמאוד מאוד מאוד מפריע לי זה עצם העובדה שאבא שלי לא נפרד מאיתנו בכלל. אבא שלי בחייו היה אדם מדבר. הוא דיבר המון. כל דבר היה מזכיר לו סיפור נשכח והיינו מפליגים יחד למחוזות רחוקים עם הסיפורים שלו ועם כושר הדיבור המופלא שהיה לו. דווקא שם בבית החולים כשהיה מאוד ברור שזה הסוף והוא אפילו פעם אחת אמר לי "את לא מבינה שביום ראשון לא אהיה כאן?" (זה נאמר בתגובה שניסיתי להרגיע אותו שביקש הביתה ואמרתי לו כי ביום ראשון יעבור להוספיס הנעים מן המחלקה הנוראית). הוא לא נפרד מאיתנו בכלל. רק בסוף סוף שלא יכל לדבר זלגה דמעה אחת על לחייו ואח"כ הרדימו אותו. זהו. כל כך חסר לי שהוא לא נפרד מאיתנו לשלום.
וואי noor.
עם כל הלחץ והבלגן של היום הלחוץ הזה.. זרקת אותי עם המלים שלך לימים ההם. אני עוד סופרת את כל מה שצריך היום לעשות. ולסיים. ולקדם. ומקטרת.. ופתאום.. שקט. החזרת אותי לאותם שלושה חודשים. סיוט שאי אפשר להגיד במלים. רק לבכות. את יודעת..הפסקתי לחלום מאז. כל הזמן ראיתי את ההתמעטות שלו. השלדיות. העיניים. הכאב. חוסר המנוחה. חוסר האונים. הכעס. לצד.. אינטימיות מדהימה. חיים בעוצמה אחרת. כמו התגלות אחרת של החיים כשכלום לא מובן מאליו. אפילו לא הנשימה הבאה. אוף... הצלחתי היום להתבלבל בין הטפל לעיקר. מהצד..
עם כל הלחץ והבלגן של היום הלחוץ הזה.. זרקת אותי עם המלים שלך לימים ההם. אני עוד סופרת את כל מה שצריך היום לעשות. ולסיים. ולקדם. ומקטרת.. ופתאום.. שקט. החזרת אותי לאותם שלושה חודשים. סיוט שאי אפשר להגיד במלים. רק לבכות. את יודעת..הפסקתי לחלום מאז. כל הזמן ראיתי את ההתמעטות שלו. השלדיות. העיניים. הכאב. חוסר המנוחה. חוסר האונים. הכעס. לצד.. אינטימיות מדהימה. חיים בעוצמה אחרת. כמו התגלות אחרת של החיים כשכלום לא מובן מאליו. אפילו לא הנשימה הבאה. אוף... הצלחתי היום להתבלבל בין הטפל לעיקר. מהצד..
אחת מהצד- את רואה ,שוב אני מרגישה
שונה ואולי משונה, אבל שוב לגבי- הכל קורה רק לטובה. הנה, "בזכות" זה, נעצרת, עשית הפסקה, התחברת לעצמך, הרגשת, שמת דברים בפרופורציה- והכל רק לטובה. לכי תדעי- אולי עכשיו גם החלומות יגיעו. אין מה לסיים היום, כי מחר הוא עוד יום, ורק ליום אחד אנו מנסים לעשות מה שאנו יכולים בו. ולבכות??איזו הקלה נפלאה באה בעקבות הבכי. אין מה לחשוש. אנחנו מכירות את הטוב והרע ונקווה שלא נדע יותר רע...אז "רק להיום" ניקח פסק זמן ונירגע. נשיקות, ממני.
שונה ואולי משונה, אבל שוב לגבי- הכל קורה רק לטובה. הנה, "בזכות" זה, נעצרת, עשית הפסקה, התחברת לעצמך, הרגשת, שמת דברים בפרופורציה- והכל רק לטובה. לכי תדעי- אולי עכשיו גם החלומות יגיעו. אין מה לסיים היום, כי מחר הוא עוד יום, ורק ליום אחד אנו מנסים לעשות מה שאנו יכולים בו. ולבכות??איזו הקלה נפלאה באה בעקבות הבכי. אין מה לחשוש. אנחנו מכירות את הטוב והרע ונקווה שלא נדע יותר רע...אז "רק להיום" ניקח פסק זמן ונירגע. נשיקות, ממני.
כן, noor.. בדיוק לזה התכוונתי..
יום לחוץ לאללה שהיה אתמול. אלף דברים שצריך והכל בבת אחת. לחץ שבא לך לצרוח.. לברוח.. וכשקראתי את מה שכתבת. נעצרתי. ו..כן. זו היתה מתנה. גם ההיזכרות.. כי נזכרתי בדברים המופלאים שהיו באותם חודשים לצד ה.. כן. גם במשמעויות שהתחדדו. והבנה של מה חשוב ומה טפל. הבנה שנוצרת בבטן. ובלחץ היומיומי.. לפעמים אני שוכחת. מתבלבלת.. נלחצת מדברים חסרי משמעות ונותנת לדברים האמיתיים לעבור לידי.. ואתמול.. עזרת לי לחזור אלי הביתה. לפחות עד הבלבול הבא..
אז..תודה לך וחיבוק גדול איזה ציורים מקסימים נוספו לנו אה?!
יום לחוץ לאללה שהיה אתמול. אלף דברים שצריך והכל בבת אחת. לחץ שבא לך לצרוח.. לברוח.. וכשקראתי את מה שכתבת. נעצרתי. ו..כן. זו היתה מתנה. גם ההיזכרות.. כי נזכרתי בדברים המופלאים שהיו באותם חודשים לצד ה.. כן. גם במשמעויות שהתחדדו. והבנה של מה חשוב ומה טפל. הבנה שנוצרת בבטן. ובלחץ היומיומי.. לפעמים אני שוכחת. מתבלבלת.. נלחצת מדברים חסרי משמעות ונותנת לדברים האמיתיים לעבור לידי.. ואתמול.. עזרת לי לחזור אלי הביתה. לפחות עד הבלבול הבא..
אבי היה אדם מאד סגור
הוא לא סיפר לנו כלום, מדי פעם היה זורק משהו שכואב לו פה ושם, אבל בגדול חוץ מכמה כדורים ללחץ דם , לא ידענו על כלום. בדיעבד מסתבר שהוא היה חולה בסכרת רצינית ולחץ דם מאד גבוה והוא ממש לא שמר על עצמו מבחינת דיאטה מאוזנת וכו´ ויום אחד הוא הרגיש לא טוב וקשיי נשימה וזהו - אחרי כמה דקות איבד את ההכרה והלך מאיתנו. סתם ככה ביום בהיר. הלב לא עמד בזה, ניסו להחיות אותו אבל זה לא הלך. איש צעיר - בן 62 בסה"כ. כל כך כואב לי. אני מאז לא מפסיקה לבכות. יש ימים שיותר ויש ימים שפחות אבל כמעט כל יום זולגות הדמעות והגרון, או הגרון. שלא לדבר על הלב.שלי.
הוא לא סיפר לנו כלום, מדי פעם היה זורק משהו שכואב לו פה ושם, אבל בגדול חוץ מכמה כדורים ללחץ דם , לא ידענו על כלום. בדיעבד מסתבר שהוא היה חולה בסכרת רצינית ולחץ דם מאד גבוה והוא ממש לא שמר על עצמו מבחינת דיאטה מאוזנת וכו´ ויום אחד הוא הרגיש לא טוב וקשיי נשימה וזהו - אחרי כמה דקות איבד את ההכרה והלך מאיתנו. סתם ככה ביום בהיר. הלב לא עמד בזה, ניסו להחיות אותו אבל זה לא הלך. איש צעיר - בן 62 בסה"כ. כל כך כואב לי. אני מאז לא מפסיקה לבכות. יש ימים שיותר ויש ימים שפחות אבל כמעט כל יום זולגות הדמעות והגרון, או הגרון. שלא לדבר על הלב.שלי.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.