אזכרה לקדושי זגלמביה בתשעה באב

../images/Emo124.gifליוצאי זגלמביה לדורותיהם

ליוצאי זגלמביה לדורותיהם ביום חמישי הבא ה-3 באוגוסט הוא יום תשעה באב יום הזכרון לחיסול הגטאות בזגלמביה והובלת היהודים למחנות ההשמדה אושויץ ברקנאו כמידי שנה מתכנסים אנשי זגלמביה לדורותיהם לטכס אזכרה בבית הקברות בנחלת יצחק ליד המצבה שם טמון אפר קדושי זגלמביה אשר הועלו על המוקד בתקופת השואה התכנסות לקראת הטכס תהיה בשעה 16:00 הטכס יערך בשעה 17:00.
 
היום הייתי באזכרה של קדושי זגלמביה

בשעה 16:00 התאספנו, פחות ופחות מגיעים, דור הניצולים פוחת. דור שני ושלישי באים מועטים. אילה (דור שני) פתחה את הטקס ומנחה (מתרגשת כתמיד) יו"ר האירגון מר גרין דיבר ביקש מדורות ההמשך שיבואו, המצבה למעשה שייך לנו, לכל אחד מאיתנו אולי נמצא אפר מבני משפחתנו שנספו בשואה. בשנת 1953 הובא אפר מאושוויץ, והיו טקסים רציניים. זכור לי בתור ילד הורי לקחו אותי. כל המעברים היו מליאים עד אפס מקום. ציפתי לתשעה באב ידעתי שנוסעים לתל אביב פעם בשנה. הורי חיפשו ידידים בדקו מי שרד, מצאו שכנים מלפני המלחמה. אני חיפשתי סבא, חיפשתי סבתא. הייתי מתפשר אולי בדוד ששרד, אולי בן דוד של הורי, אבל כלום. וכך שנה בשנה הורי לקחו אותי. שהתבגרתי אני לקחתי את הורי לטקס, שאבי נפטר לקחתי את אימי, כשאימי נפטרה באתי לבד או עם אישתי. היום לקחתי גם אחד הבנים שלי. כל שנה ושנה אני מרגיש מחוייבות להגיע, מצפה שגם אחרים והצעירים יגיעו. מי יחזיק מקום זה אם לא אנחנו. בטקס האזכרה החזן אריה בראון (החזן הצבאי לשעבר) אמר פרק תהילים, קדיש ואל מלא רחמים, הזכירו את כל הערים והעיירות של זגלמביה.
 
כך בדיוק הרגשתי באזכרה לעיירה

של סבי. כשעדיין מגיעים דור ראשון ומעלים זכרונות, ומי יגיע בהמשך?!
 

deebeebee

New member
האם אין זה תפקידנו כהורים

להעלות את המודעות והמחויבות של הדור הבא להגיע? אולי אנחנו מנסים ולא מצליחים לעשות זאת מסיבות אותן אנחנו צריכים לחקור?
 

talia olav

New member
דעה אפיקורסית -

אני לא חושבת שזה נחוץ. קטונתי מלהיות מומחית להלכות אבלות ביהדות, אך זכור לי שקראתי על הרעיון שמאחורי "שבעה, שלושים, שנה" - צריך להמשיך לחיות ולא להפוך את כל השנה לאבל. באנלוגיה לשואה, אי אפשר להפוך את השנה כולה לאבל אחד גדול. הדורות הצעירים חווים את יום השואה, ומשתתפים בדרך כלל בעצרת כלשהי ביום זה. עכשו נוסף לכך גם יום השואה הבינלאומי, ולהבדיל, גם בתשעה באב מצויינת השואה. לטעמי צריך לשאוף לשמור על איזון בריא יותר בין חיים נורמליים לבין ימות זכרון ואבל. אצל המבקרים הקבועים בפורום הזה, השואה נוכחת ממילא בחיי היום-יום במינון גבוה. בשונה מכך, לאזכרות יש היבט קהילתי ולא אישי. מובן מאליו שמי שחש צורך בשימור האבל הקהילתי זכאי לעשות זאת, אך לדעתי אין צורך להעמיס זאת על אלו שאינם חשים צורך זה - צעירים או קשישים. היבט נוסף קשור למסורת המשפחתית. חלק מהאנשים חשים וודאי צורך להמשיך את מסורת הוריהם בעניין ההשתתפות באזכרות. אך אצלי, הורי מעולם לא הלכו לעצרות או אזכרות הקשורות בלודז' - עיר הולדתם. ראשית, בעיר גדולה שכזאת המימד הקהילתי האינטימי לא קיים. אך מעבר לזה, הם סלדו מהנסיון לשמר את קהילות פולין בישראל, והשקיעו את כל מרצם בהקמת חברה חדשה כאן. כך שמבחינתי ההשתתפות באזכרות אינה קשורה בכיבוד רצון הורי. להפך - אני מניחה שלו היו יודעים כמה אני משקיעה בחקר העבר היו תמהים מאד, בלשון המעטה. שבת שלום ט-א
 
לי יש דיעה שונה

לפי דעתי אסור לדורות ההמשך לחיות חיי אבלות, זאת לא המטרה. אבל במקרה הזה המצבה שהוזכרה כאן זאת המצבה היחידה שבני אותה קהילה יכולים לעלות. שמתקיים בתשעה באב זה במקרה התאריך שהתחילו המשלוחים באתם ערים. התאריך בין חורבן הבית וחיסול הגיטו הוא מקרי. לבקש מדורות ההמשך לבוא זה נותן אחיזת קשר לעבר, כל אחד בקהילתו. יום השואה הוא יום אבל לאומי בנושא זה, לכל קהילה יש את התאריך שלה. הילדים שלי למעשה לא רוצים לשמוע לי. אתמול רק בן אחד (מתוך 5) הגיע (אולי מתוך סקרנות) או לראות "מה אבא שלו עושה שם". אולי הילדים שלי חושבים שאני עוסק במשהו "מוזר" במקום "מונדיאל" עוסק "בשואה". לפי דעתי אם לא עוסקים "בעבר, אז קשה לעסוק בעתיד.
 

deebeebee

New member
אני אישית חושבת

שהמפגשים הללו עם יוצאי עיירת המוצא משמעותית הרבה יותר מטקסי בית הספר. אף אחד לא ממלא את כל השנה במפגשים או בטקסים כאלה, הם בסך הכל מתקיימים פעם או פעמיים בשנה.
 
שלום לך טליה

שלום לך . מאוד מעניין מה שאת כותבת אבל קשה לי להבין את המחשבות שלך לכן תוכלי לצמצם במשפט אחד או שתיים מה את רוצה לומר לפי דעתי יש הבדל גדול בין לכתוב על משהוא ומאמר פילוסופי שמביא עמדה על משהוא ,וזה לגיטימי לחלוטין . אשמח לקרוא אותך קבלי הטוב שבעולם סבא אריה
 

talia olav

New member
שלום סבא אריה

במשפט אחד: אינני חושבת שיש צורך להשקיע מאמצים כדי ליצור מחוייבות אצל בני הדור השלישי להשתתף באזכרות לקהילות שנכחדו. [עדיף שהנכדים יתאמנו עם סבא בג'ודו
] שבת שלום גם לך וליתר החברים ט-א
 
שלום לך טליה שנית

כעת מובן לי באופן כללי אני מסכים אתך לגבי דור שני ,שלישי והלה מספיק פעם בשנה להסכיר יום השואה אני שם לב בזמן שאני מספר הסיפור שלי לכיתות ו חלק קטן באמת מקשיבים יתר שואלים מתי הוא גומר . הגב כעת אני מתאמן בקראטה משולב בג'ודו חבל שאי הפשר לעביר הקליפ שצולם בחגיגת סיום במועדון שלנו , כאן בפורום הזה 20.000MB קבלי הטוב שבעולם סבא אריה
 
העיירה חומסק

גם יהודי חומסק נרצחו ביום ט' באב בשנת 1941. בעיירה חיה משפחתה של סבתי, משפחת חזנוביץ. היום קיבלתי למשמורת מאמי את התעודה המצורפת, תעודה על תרומת עץ שניתנה ע"י הוריה של סבתי מחומסק לכבוד חתונתה שהתקיימה בא"י.
 
ובהמשך לדיון..

גם אני כילדה נכחתי מספר פעמים באזכרה השנתית לזכר קהילת חומסק, האזכרה התקיימה בבית העלמין בחולון. כשהתחלתי לנהוג, אני הייתי לוקחת את סבתי ואימי ומאז מותה של סבתי לא יצא לי שוב ללכת. יש לציין שמהעיירה לא נותר דבר ולמיטב ידיעתי כמעט ולא נוסעים לשם מסיבה זו. לעומת המקרה הנ"ל, יש את הצד של אבי, אמו ילידת העיירה קוריץ (כתבתי על כך בעבר), לא זכורות לי אזכרות שנתיות אבל הארגון של יוצאי קוריץ הוא אחד מהפעילים , בכל שנה מוציא משלחת שורשים , מארגן כנסים וימי עיון וכו... הדור השני פעיל מאוד וגם ישנה נציגות מכובדת של הדור השלישי. מה שבעצם אני רוצה לומר הוא שלדעתי ומנסיוני השיתוף שלנו ( הילדים), הדור השלישי ואפילו כבר הרביעי חשוב. כמובן שכפייה היא לא הדרך אבל אין כמו קשר משפחתי להעמקת התודעה. מהמקום הזה של ההבנה אנחנו יודעים ומבינים מה אנחנו עושים היום בלבנון. אולי זו השלכה מרחיקת לכת, אבל כך אני רואה את הדברים. האחיין הבכור שלי בן 10, לפני יומיים ישבתי לצפות איתו בשידור התכנית שנעשתה על מטס חיל האוויר מעל אוושויץ. במהלך התכנית הסברתי לו מספר דברים. הילד היה מהופנט. בעדינות עשיתי את ההשלכה למצב היום ולזה שאבא שלו נמצא כרגע אי שם בחזית. מאוחר יותר יצאנו לטיול עם הכלבות והמשכנו לדון בנושא, דיברנו על סבתא (רבה שלו שהוא הספיק להכיר) והסברתי לו שאילו משפחתה לא היתה נרצחת , יכול מאוד להיות שהיינו זוכים להכיר אותם, בדיוק כפי שזכינו להכיר את סבתה (הכוונה בהיבט של תקופת החיים). אני חושבת שזה היה לו מאוד מוחשי, הוא הכיר במציאות אחות אחת של סבתה רבה שלו ולכן בהחלט נשמע לו הגיוני שהיה יכול להכיר את האחרים. אז כן, זו הגישה שלי, בלי עבר אין עתיד! ישר כוח למי ששרד את כל ההודעה. שבת שלום.
 
ללי תודה, ותגובה לטליה

כמו שכבר כתבתי כאן לא פעם אני עוסקת בתחום יידיש באוניברסיטה. אנחנו מקבלים אלינו סטודנטים שהם תוצר של המפעל הציוני, עם כל ההערכה שיש לי למפעל הציוני שבנה פה תוך 100 שנה מדינה, לצד הקמת המדינה, עסק המפעל הציוני, לצערי, במחיקה וטשטוש התרבות היהודית הדתית והחילונית שהיתה לפניו. טליה, בעוד 100 שנה לא יהיו טקסים לעיירות, בכלל, אני בספק איזה אופי יהיה ליום השואה אם בכלל, אני יכולה להעריך שיהיו טקסים רשמיים ב"יד ושם" ב"בית לוחמי הגטאות" ואולי אפילו יזכירו את יום השואה בבתי הספר. כמו שהיום בט' באב רוב התוכניות הם רגילות לחלוטין, גם יום השואה יטושטש. אני רואה שליחות במה שאני עושה, כאשר נכנס סטודנט ומתווכח איתי שביאליק לא ידע שום שפה חוץ מעברית ואני מראה לו את ספר השירים של ביאליק ביידיש, מי ילמד אותו בעוד 100 שנה, זה לא חשוב? זה לא חשוב שהיו עיירות, והיתה להם תרבות ענפה, שהם דיברו ביידיש או בלאדינו, או בערבית יהודית, לשכוח, לזנוח, למחוק, להמשיך...... כשנכנסות אלי סטודנטיות שמתווכחות איתי שיש רק ספרות יידיש דתית, ואני הולכת איתן לספריה, ומראה להן שמתוך 10,000 ספרים, כ- 95% מהספרות ביידיש היא ספרות חילונית, אני יודעת, שבעוד 100 שנה לא יהיה מי שיסביר להן, בעוד 100 שנה הן כבר לא תשאלנה, כי הן לא ידעו בכלל שהייתה כזאת שפה - יידיש. ושואה? אם היום מתקיים דיום בפורום של מורות לגיל הרך, על כך שהן לא רוצות ללמד את נושא השואה כי זה עצוב מדי, ובשביל מה ללמד את הילד שרצחו 6 מליון יהודים, פעם, מזמן, מי ילמד בעוד 100 שנה. אנחנו נמצאים כאן, כי בעוד 100 שנה מה שישאר אלו הם החומרים שאנחנו מכניסים לפורום שלנו ולאתרים שעוסקים בשואה, אנחנו כאן, כי אם עוד 100 שנה ישאל את עצמו ילד, מה, באמת כתבו לאנשים על היד מספר, ומחקו לגמרי את הזהות שלהם?!, בשביל זה ביקשתי מד"ר לינדנבאום לצלם את היד שלו. העדויות שלנו, המסמכים, התמונות, זה מה שישאר. אני בעד להמשיך הלאה, העץ הזה של החברה הישראלית, צריך כוחות רבים כדי לגדל ענפים, ועלים ופירות, ובשביל זה הוא צריך שורשים עמוקים, אחרת הוא יהיה תלוש. בשביל זה אני פה!
 

talia olav

New member
הי ענת

אני בהחלט מזדהה עם רבים מדבריך באשר לחשיבות של המשכיות התרבות ולימודה, ולהבדיל אלפי הבדלות - לימוד השואה. זוהי גם הסיבה שאני מקדישה זמן רב לחקר השרשים המשפחתיים, ובאמצעותו לומדת גם על ההסטוריה והתרבות היהודיים. ההסתייגות שלי מצטמצמת לשני היבטים בלבד. האחד - יצירת מחויבות אצל בני הדור השלישי לאזכרות קהילתיות. הסברתי למעלה מדוע. ולמען הסר ספק, אני מכבדת את רצונם של כל אלה המארגנים והמשתתפים בעצרות אלה. חלקתי רק על הצורך להשקיע ביצירת מחויבות בקרב אלה שאינם חשים צורך להשתתף. ההסתייגות השניה שלי נוגעת לדרך לימוד השואה. כפי שכבר כתבתי כאן פעם, בדומה למורות לגיל הרך שהזכרת, גם אני חושבת שאסור לחשוף ילדים צעירים מדי לשואה (ואני גם מתנגדת למסעות בתי הספר לפולין). מאידך ברור לחלוטין שהשואה חייבת להיות נושא מרכזי בלימודים בבית הספר, ולדעתי אנחנו עוד רחוקים מלדעת מהי הדרך הנכונה לעשות זאת.
 
טליה - מסכימה בהחלט לדברייך

אין טעם להכריח, הנוער שלנו צריך לדעת (עם הראש) ולהבין (עם הלב) מה היה בעבר, כאשר מכריחים, זה מלאכותי, בדיוק כמו שגם היום כמו לפני 15 שנה לומדים את נושא השואה בטבלאות. טקסים רשמיים חסרי תוכן אמיתי, בין אם הם מתבצעים בפולין, בבתי ספר בארץ, ובכל מוסד, אפילו ב"יד ושם", אם המשתתפים בטקס אינם מדברים מהלב, מוטב לחשוב שנית על כל מערך הטקסים, לעיתים זה גובל בבזיון. בין השאר, טליה, אנו עורכים כאן דיונים על נושא זה, ובוחנים כל העת את הרצוי ומצוי, אם יש לך רעיונות כיצד ניתן לשפר את המצב, נשמח לשמוע.
 
אני מרגיש מבולבל

שלון לך ענת קראתי בעיוןרב מה שאת כותבת אני חש מבוכה ,אני מרגיש כימו הUN לא פה ולא שם בצד אחד רק שורשים עמוקים יחזיק עם ישראל על אדמת בצד שני כפי שכתבתי לליליכשאני מספר הסיפור שלי מול כיתות ו אני חש ב2/3 מהתלמידים וקורא מחשבותהם "" אוף מתי אגמר הפאטפטן הזה . בצד אחד את צודקת ובצד שני גם לילי צודקת . אני אמשיך במה שהתחלתי כאן בפורום וגם להופיע בבתי ספר בצרפתית אומרים AVEC DIEU ET LE DIABLE יש גם בעברית את זה אני משאיר לך קבלי הטוב שבעולם סבא אריה
 
סבא אריה היקר - אנחנו עושים

מה שאנחנו יכולים, כמו שכתוב במקורות: "לא עליך המלאכה לגמור - ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, כי הכי קל זה להרים ידיים ולא לעשות כלום. זה גרוע בכל מקרה. אף פעם לא היית אומר לתלמיד שלא בטוח בלחימה שלו, לא להלחם בכלל, היית אומר לו תתחיל, תנסה, אני אדריך אותך, אלמד אותך מהנסיון שלי ועוד. גם בעבודה שלי בתחום של יידיש, וגם במסגרת הפורום של השואה, אי אפשר ליצור מצב שהנוער יתעניין בתרבות היהודית שלפני הציונות. הכי קל להרים ידיים, ולהגיד, בשביל מה אני צריכה את זה, וללכת לעסוק בדברים אחרים (אגב, יש לי תעודת הוראה בלימודי א"י, תעודה בגרפיקה ממוחשבת, למדתי שנה אחת עיתונאות ותקשורת ואני בהחלט יכולה לבחור תחום אחר של עיסוק). כשאתה סבא אריה, מספר את סיפור חייך, אתה לא יכול לדעת מה ואיך השפעת על הילדים שמקשיבים לך, גם אם לא עכשיו, יכול להיות שבעתיד, אותו גרעין שזרעת בלב של הילד, ינבט פתאום, והוא יזכר שהוא שמע את סיפור חייך, ויגיד לעצמו, מעניין מה היה שם, זה יכול לקרות עוד 10, 20, 30 שנה. אלינו ליידיש, מגיעות נשים בשנות ה 50 לחייהן, ששמעו יידיש בילדותן, ופתאום עכשיו, כשההורים שלהן נפטרו, הן מתגעגעות ובאות ללמוד יידיש. אנחנו פה כדי לענות לילדים ששואלים, כדי לעורר בני נוער ללמוד, כדי ליצור דיונים שעוסקים בשאלות שקשורות לשואה, לא להכריח, אבל חלילה לא לעבור לסדר היום. הכי קל להרים ידיים, הכי קל לשכוח, אבל אנחנו פה בשביל לעשות! ואני מאמינה שאנחנו כולנו חברי הפורום מחוייבים לעשייה עד כמה שניתן.
 
למעלה