אז איך אפשר לצאת בסדר?
בקיצור, קונפליקט עם אמא, שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב בוריאציות שונות. השורה התחתונה היא שאני סוציומט, אגואיסט וכיוצ"ב, כל פעם במילים אחרות. ולמה הפעם? ביום ו', הם (אבאמאחים) הלכו לתערוכה בבוסטון של עבודות של תלמידים. התערוכה נסגרה באותו יום. אני קמתי יחסית מוקדם באותו יום אבל נרדמתי שוב אח"כ. בכל אופן, אמא שאלה אותי אם ארצה לבוא לתערוכה כמה ימים לפני כן, ואמרתי שארצה. אבל הם נסעו בלעדיי, כי אבא אמר שאני "אף פעם לא רוצה לבוא איתם לשום מקום" (where "שום מקום" == "דיסנילנד", ועל אף שאמרתי להם שאין לי בעיה שיסעו בלעדיי, הם לא הזמינו כרטיסים וכו'. כל השבוע הייתי בבית, קבור בעבודה ובשיעורים, מלבד יום אחד שהלכתי להיפגש עם כמה חברים... בספריה העירונית). כשהם חזרו, כמובן, היה פיצוץ, כי אמא שאלה אותי אם רציתי לבוא ועניתי לה שכן. אז הנה סיבה אחת בשבילה לריב עם אבא. יותר מאוחר, ביקשתי שיקחו אותי כשהם נוסעים לקחת את אחי מהגן כי אני צריך לקנות אפונה בתרמילים לפרוייקט שלי בצילום. בא להם "לדפוק את הראש בקיר", כי אני כל-כך סוציומט ומפונק שרוצה/רגיל שהכל יקרה מתי שאני רוצה. כאן, למרבה מזלי, לא היה ריב בין אמא לאבא, ושניהם היו נגדי. היום יש תחרות מת' ב-Canton, שזה חצי שעה נסיעה מכאן (לא בסין
). ביום ד' או ה' בערב שאלתי את אבא שלי אם יוכל להסיע אותי ואת הקפטנית של "נבחרת" המת' של הבי"ס שלי. הוא אמר שאין בעיה. אתמול בערב הלכתי להזכיר. אבא שלי אמר שאין בעיה; אמא שלי, מצד שני, התחילה עם "מה פתאום אתה אומר רק עכשיו?" ו"זה הורס לנו את כל התוכניות" וכרגיל, סוציומטיות-פינוק-אגואיזם. "כל התוכניות" הן בסה"כ להביא פיצה מברוקליין בסביבות שש בערב, כשהתחרות אמורה להיגמר בסביבות ארבע, כי אחי עורך מעין מסיבה כזו לחברים קרובים שלו. הפעם החלטתי לצאת טוב יותר, אז ביטלתי את זה (במילא מעבר להנאה שבמתמטיקה לא היה בזה שום ערך, כי זה שלב א' לאיזו אולימפיאדה שנערכת בשבת). הקפטנית מצאה סידור אחר, אז הודעתי להורים שלי שביטלתי ואני לא נוסע. לא הפלתי את האחריות עליהם, ואמרתי שזו החלטה שלי ושאני אוכל לפתור את התרגילים גם בבית או בבי"ס וכו'. בכל זאת, אבא שלי התעצבן כי זה הוציא אותו "אידיוט" אחרי שהוא רב עם אמא שלי אתמול ואמא שלי עמדה לי על הראש וצעקה עליי ש"אחזיר את זה" כי אחרת זו עוד סיבה לריב עם אבא שלי, ושוב אני אשם בכל הצרות העולמיות החל מ-1989 ובגירושין הקרבים (איום פריודיקלי, אבל אני משער שההורים שלי לא מיוחדים בקטע הזה). אבל הפעם החלטתי לעמוד על שלי וסירבתי להחזיר את זה, כי מילא לצאת אידיוט מולם---אני רגיל כבר---אבל מול הבי"ס? (סידור הסעה אחר לא אפשרי עבורי בכל מקרה.) השורה התחתונה: היא לא מדברת איתי יותר כל חייה (שזה איום שחוזר על עצמו כל תקופה קבועה, פחות או יותר, ולא מחזיק יותר משבועיים במקרה הגרוע ויום במקרה הטוב, אבל זה לא משנה כי ההרגשה איומה בכל מקרה). אמרתי לה שזה מאוד עצוב לי אבל לי יצא כל החשק. אז מה לעזאזל אני יכול לעשות כדי לצאת בסדר? אפילו כשאני מבטל רצוני מפני רצונה, אני אשם. וכשלא, אני עוד יותר אשם. מה אני יכול, לעזאזל, לעשות כדי לצאת בסדר מדי פעם? פעם במיליון שנה ככה, לשם הדוגמה? מצטער על האורך. אני לא יודע אם באמת יש פתרון לדברים כאלו מלבד לחכות את השנה וחצי שאמא שלי נוהגת להתבדח שיש עד לסיום ריצוי עונשי, אבל בכל מקרה, תודה גם למי שרק קרא.
בקיצור, קונפליקט עם אמא, שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב בוריאציות שונות. השורה התחתונה היא שאני סוציומט, אגואיסט וכיוצ"ב, כל פעם במילים אחרות. ולמה הפעם? ביום ו', הם (אבאמאחים) הלכו לתערוכה בבוסטון של עבודות של תלמידים. התערוכה נסגרה באותו יום. אני קמתי יחסית מוקדם באותו יום אבל נרדמתי שוב אח"כ. בכל אופן, אמא שאלה אותי אם ארצה לבוא לתערוכה כמה ימים לפני כן, ואמרתי שארצה. אבל הם נסעו בלעדיי, כי אבא אמר שאני "אף פעם לא רוצה לבוא איתם לשום מקום" (where "שום מקום" == "דיסנילנד", ועל אף שאמרתי להם שאין לי בעיה שיסעו בלעדיי, הם לא הזמינו כרטיסים וכו'. כל השבוע הייתי בבית, קבור בעבודה ובשיעורים, מלבד יום אחד שהלכתי להיפגש עם כמה חברים... בספריה העירונית). כשהם חזרו, כמובן, היה פיצוץ, כי אמא שאלה אותי אם רציתי לבוא ועניתי לה שכן. אז הנה סיבה אחת בשבילה לריב עם אבא. יותר מאוחר, ביקשתי שיקחו אותי כשהם נוסעים לקחת את אחי מהגן כי אני צריך לקנות אפונה בתרמילים לפרוייקט שלי בצילום. בא להם "לדפוק את הראש בקיר", כי אני כל-כך סוציומט ומפונק שרוצה/רגיל שהכל יקרה מתי שאני רוצה. כאן, למרבה מזלי, לא היה ריב בין אמא לאבא, ושניהם היו נגדי. היום יש תחרות מת' ב-Canton, שזה חצי שעה נסיעה מכאן (לא בסין
