אז איך את עושה את זה?

[נחמנית]

אז איך את עושה את זה?

לא יודעת אם עוד יש כאן נשים לדיון, אבל מנסה בכל זאת. התחלתי לכתוב ואז תהיתי אם בכלל הדיון רלוונטי בין מי שגרה בישראל ולא בישראל, אז אני אתאר את נקודת המבט שלי לפני שאני אציג את השאלה ואשמח לשמוע דעות.

אני חוקרת בתחום אקדמי שגברים דומיננטים בו (כמעט אין נשים). נשים יולדות (אם בכלל) אחרי קבלת קביעות. לי יש שני ילדים שנולדו בדוקטורט. לאחרונה פנתה אלי בחורה צעירה ממני בהרבה ושאלה איך אני עושה את זה, איך אני מאזנת בלי להקריב קורבנות. אמרתי לה שהטעות היא שהיא חושבת שאין קורבנות. יש ויתורים ועיגולי פינות בשני הצדדים (קריירה ומשפחה). אני לא באה לחפש עצות לניהול משק בית או קריירה. אבל אני מבינה שבאיזור בו אני נמצאת, אין לי מערכת תמיכה, אין קהילה שעוזרת, את לבד ומתנהלת עם זה. אמרתי לה שאין בי חרטה. רציתי ילדים ואני שמחה עליהם. וילדים זה משהו שאם רוצים, יש תאריך תפוגה, אי אפשר באותה קלות בכל גיל, אז צריך לתעדף בהתאם לשיקולים הסובייקטיבים.

אני מרגישה שלא עניתי נכון. שציירתי תמונה שחורה. אבל היה לי חשוב לא להאכיל בלוקשים שהכל ורוד (כל ילד ברכה, פתאום תהיי פרודוקטיבית ומולטי-טסקינג, שזה שטויות בעיני). איך הייתן עונות? מה הייתן אומרות לבחורה צעירה מהתחום שבטחה בכן ושואלת שאלה כל כך כללית? מה התשובה בשלוף על "איך את עושה את זה?" ?

 

[מ א י ה ועוד3]

התשובה שלי שונה

אני חוקרת באקדמיה, בתחום שהוא כמעט 25:75 גברי, ויש לי שלושה ילדים. אני אומרת לסטודנטיות הצעירות שהמחקר שלי הוא הילד הרביעי, ומי שיש לה כמה ילדים יודעת שהם כולם נפגעים וכולם מרויחים מהאחים שלהם. כשיש ילד שדורש בתקופה מסוימת יותר, המשאבים שלי מופנים אליו - אם זה חו"ח ילד חולה, ילד שצריך עזרה בשיעורי הבית או עזרה חברתית. כך גם המחקר שלי, כשזה נדרש, נמצא במקום הראשון.
&nbsp
כל מי שיש לה כמה ילדים מכירה את הסיטואציה הזו, ואנחנו חיות איתה די בשלום. מצפים מהילדים האחרים לשבת בהצגת בלט של הבת, להיות במשחק כדורגל חשוב של הבן, וכו'. אף פעם לא יקרה מצב שאחד הילדים שלי צריך אותי באמת, ואני לא אהיה שם בשבילו, אבל צריך אותי באמת זה דבר באמת יוצא דופן. היו כבר מקרים שהקפיצו אותי מחו"ל. בשונה מהצורך להתחלק בין מספר ילדים, הצורך להתחלק גם עם הקריירה נתפס חברתית כבעיה, ואנחנו חיים בתרבות שבה אמא טובה היא אמא קורבן. אני לא מחנכת את הילדים והילדות שלי לזה. אמא היא לא קורבן, יש לה את הזכות לגדל ילדים ואת הזכות להגשים את עצמה, בדיוק כמו שאני מגדלת אותם אותם להגשים את עצמם ועדיין להיות בני אדם אכפתיים ומוסריים.
&nbsp
כשהסטודנטיות הצעירות שואלות אותי ואני עונה מה שאני עונה, הן מאד נרגעות. כמובן שיש הקרבות של דבר אחד על פני אחר, כל הזמן, ותעדוף, אבל היום כשהילדים שלי חלקם כבר בוגרים חוקית, אני מאד מרוצה מהתוצאה ומהאיזון בחיים שלי. זה לא בית מול עבודה, זה כמה פרויקטים לחיים שלכל אחד מהם הזמן והמקום שלו. דרך אגב, אחד מהם הוא גם זוגיות ולא רק משפחתיות, וזה לא טריביאלי. אני לא עושה הכל 100% טוב כל הזמן, אלא בכל רגע עושה משהו אחד מבין כולם ככל יכולתי

&nbsp
לגבי רגשות אשמה, כמובן שיש לפעמים. למדתי גם לא לפחד מהם, רגשות אשמה הם חלק מהמוסריות שלנו והיכולת להיות ביקורתיים כלפי עצמנו. עשיתי גם טעויות, למדתי מהן, ניסיתי לתקן, ואני לא מושלמת. רגשות אשמה הם בסך הכל פעמון אתרעה שצריך להסתכל פנימה ולבדוק שהכל בסדר.

 

[Ani15]

אהבתי

 

[נחמנית]

מצד אחד אהבתי, ומצד שני אני לא לגמרי מסכימה

הניסוח מקסים ומחזק בעיני. זה ממש ניסוח נותן השראה. אבל אני מרגישה שבין הגדרה עצמית לתפיסה חברתית יש מרחק גדול.

בישראל מקובל שנשים מנהלות קריירה ומשפחה במקביל. הבאת ילדים לעולם לא נתפסת בבחירה אישית כמו ההחלטה לאמץ כלב או לעסוק בספורט, אלא כחלק אינטגרלי מהחיים. אנשים מעבירים ביקורת על מי שאין לו ילדים עד גיל מסויים ולא להפך.

אני נמצאת במקום שבו זה לא המצב. דבר ראשון, המשכורות מאפשרות שאחד מבני הזוג יעבוד במשרה חלקית או בכלל לא, דבר שבארץ הוא קרוב לבלתי אפשרי (שלא לומר, בלתי אפשרי). דבר שני, ילדים לא נחשבים חלק מובן מאליו. ברגע שאני הייתי בהריון הפקולטה סביבי ציפתה שאני אפרוש מהתואר כי ראו בזה הצהרה שאני לא מעוניינת בתואר אלא מעדיפה להפוך לאמא (וכן, זה נאמר לי באופן גלוי). אקדמיה, בדומה להרבה תחומים אחרים, היא תחום שבו הערך שלך נמדד באיך אחרים שופטים אותך - בראיונות למשרות, בריוויו למאמרים, בהזמנות לכנסים, בפנלים עסקיים, בהגשת מענקים. אני יכולה להגדיר דברים איך שאני רוצה, אבל אני לא יכולה לשנות (בבת אחת) איך אני נתפסת בסביבה שלי.

אז אני אהבתי מאוד את מה שאמרת, אבל לא חושבת שזה תופס ב100% באמהות בעולם האקדמי הצפון אמריקאי.

 

[מ א י ה ועוד3]

זה בסדר, אבל כאן הרחבת את השאלה וגם התשובה משתנה בהתאם

כי כששאלת את השאלה המקורית, שאלת איך לענות לסטודנטית ששואלות אותך איך *את* עושה את זה. אם את שואלת אותי איך אני עונה להן בנושא התמודדות עם הציפיות של הסביבה, יש לי תשובות אחרות.
&nbsp
תראי, אני לא מכירה את האוירה סביבך. אני גם חושבת שזה לא תלוי מיקום גיאוגרפי - אצלנו במוסד יש אוירה שונה לגמרי במחלקות שכנות. אנשים תמיד שופטים אותך, וזה גם מהות החיים באקדמיה - לשפוט - מאמרים, מחקרים, תוצאות, גרנטים. לאנשים יש זכאות לדעתם, וקרבות גדולים מאלה כבר נפתחו על עניינים מדעיים לחלוטין (ראו ערך ניוטון ולייבניץ). לפעמים צריך לזהות מהו משפט מכוער כזה או אחר, שנאמר כחלק מפוליטיקה ארגונית, ופשוט להתעלם ממנו. זה לא להאמין, אבל לעתים המזכירות או אפילו המנקה מרשות לעצמן להעיר הערות מאד ביקורתיות, מרושעות ומרירות. קולגות צרי עין אומרים משפט כזה או אחר. לנשים אומרים משפטים מסוג מסוים מאד, לגברים אומרים משפטים מסוגים אחרים. למי שהגיע ממעמד סוציואקונומי נמוך אומרים משהו אחר. בארצות הברית, לחבר סגל מקסיקני אמרו משהו מסוים, לחבר סגל ניגרי משהו אחר - סיפורים ששמעתי באמת. אם הבטן הרכה שלך זה ענין ההורות, זה יגיע אליך במקום הזה. חארות במקום העבודה לא ייחודי לאקדמיה. חלק מהענין, לדעתי, בקידום נשים במדע, זה ללמד אותן שזה לא אישי - זהו סוג של trash talking שצריך להתמודד איתו לפעמים. כנשים, לרובנו חשוב יותר מה אומרים עלינו, מה חושבים עלינו. אני לא יודעת אם זה תרבותי או ביולוגי, אבל הגברים המצליחים מסביבי פחות עסוקים בזה ויותר עסוקים בלהתמודד על הישגים מקצועיים. מי שממשיך לעסוק כל הזמן במה חושבים עליו לא מתקדם קדימה, וחבל. בסופו של דבר, כולם ישפטו אותך בלי קשר למה שתעשי, אז כדאי שתהיי שלמה עם עצמך ותעשי את המירב והמיטב לדעתך.

 

[נחמנית]

אנחנו לא מכירות

הסברת לי גם מה הבטן הרכה שלי וגם מה אני צריכה לעשות בחיים. הדעות שלך מעניינות ואין לי ספק שהיה לי יכול להיות נעים מאוד לדבר איתך על הנקודת מבט שלך והתחושות שלך לגבי עצמך (וכמובן אני לגבי עצמי) אבל זה מתחיל לגלוש למקום שלא נעים לי אז אני פורשת בשיא.

 

[מ א י ה ועוד3]

איפה ראית שהתייחסתי באופן אישי אליך?

שאלת שאלה "איך הייתן עונות? מה הייתן אומרות לבחורה צעירה מהתחום שבטחה בכן ושואלת שאלה כל כך כללית? מה התשובה בשלוף על "איך את עושה את זה?" "
&nbsp
ועניתי לך מה הייתי עונה *לה*. הייתי עונה לה, שמכיוון ששופטים כל אחד על כל דבר, אם הבטן הרכה שלה תהיה בנושא ההורות שם תרגיש את השיפוטיות הזו, וכדאי ללמוד להוריד מעליה את האימפקט של השיפוטיות הזו בשלב התחלתי בקריירה המדעית שלה. אנשים אחרים מספרים לי שעשו את התהליך בנושאים אחרים, מוצא, צבע ולעתים גם נושאים אחרים, כמו דעה פוליטית. הוספתי בדרך גם "לדעתי" ומשפטי תנאי כמו "אם זו הבטן הרכה שלך".
&nbsp
איך כל זה קשור אליך אישית, ובמה זה מסביר לך אישית מה לעשות בחיים? מי שתבקש עצה, זו תהיה עצתי, וכל אחת שתעשה מה שטוב לה. כשמבקשים עצות מקבלים גם כאלה שלא מתאימות לך, וזה בסדר. מצד שני, מי שחי בעולם האקדמי, ואולי בניגוד לעולמות אחרים, צריך להיות רגיל לקבל חוות דעת מסוגים שונים בלי כל הדרמה הרגשית מאחוריהן, וזו היתה התמצית של מה שניסיתי להגיד גם בעצה עצמה, אז אולי עזרת לי להדגים.
&nbsp
אנשים כל הזמן נותנים לי חוות דעת על ההישגים המדעיים שלי, וחלקן לדעתי פשוט מטופשות. בדיוק כמו שחוות דעת לא טובה למאמר לא תעשה לי ללכת הביתה עם הזנב בין הרגליים, למה זה צריך לענין אותי מה הם חושבים על האישיות שלי או על סגנון ההורות שלי? ולמה זה כל כך מקפיץ אותך כשטעית לחשוב שאני, אשה שאת לא מכירה, מבקרת את הסגנון שלך או אומרת לך מה לעשות? אני יכולה לומר שההבדל העיקרי בין הנשים לגברים סביבי זה שהם באמת לא חושבים הרבה על מה מישהו אחר חושב על ההורות שלהם, ההשקעה שלהם בבית או החביבות הכללית שלהם. הם ממוקדי מטרה מקצועית, והם באים לעבודה במטרה לנצח, כך שהם לא עסוקים בלהקשיב מה מרכלים עליהם מאחורי הגב. הם יודעים היטב שמרכלים עליהם, והם יודעים לרכל, וברשעות, אבל הם לא נותנים לזה להכנס להם ללב ולאכול להם את הבטחון העצמי, ואני נותנת להם ללמד אותי איך לעשות את זה

 

[Ani15]

ברומא תתנהג כרומאי

ובאקדמיה תתנהגי כגבר?
זה עובד וזה פתרון קצר ולא קשה במיוחד, אבל האמת שלא כך הייתי רוצה לראות את החברה סביבי. לא שיש לי פתרון בזק איך לשנות אותה, אבל בטוח שלהפוך ל"גבר גבר" בעצמי, גם אם זה ישיג את המטרה המיידית (הישרדות/ הצלחה בסביבה גברית תחרותית), לא ישפיע על החברה סביבי בכיוון שאני רוצה שהיא תשתנה.
ועם כל זאת, לא כולנו חייבות לנסות לשנות את המציאות. להתמודד איתה בהצלחה זה הישג לגמרי לא מבוטל בעיני.

 

[מ א י ה ועוד3]

לסגל לעצמך רפרטואר נרחב של התנהגויות זה לא לאבד את עצמך

כשיש לך מגוון של דרכים להתמודד את תמיד יכולה להחליט איזה מהן להפעיל היום. לא רק זה, לפעמים עצם הידיעה שאת יכולה לבחור להתנהג כך או אחרת היא מקור לחוזק. אני בכלל לא חושבת שלאמץ טכניקות שמקובלות יותר בעולם הגברי הופך אותי לגבר בעצמי, כמו שאני לא חושבת שכשהקולגה שלי מספר לי שבכה כשהסטודנטית שלו הפילה זה הופך אותו לאישה רגשנית והיסטרית. זה הופך אותנו, את כולנו, לתערובת של גבריות ונשיות, במנעד שלם של התמודדויות.
&nbsp
אם את שואלת אותי, גם לא הייתי בהכרח רוצה שהחברה סביבי תשתנה לחברה "נשית", גם שם יש חד מימדיות וחוסר גמישות שלא נוחים לי. אני שומעת מחברות שעובדות בצוותים נשיים בהייטק דברים לא פחות קשים, כמו פוליטיקה שחווה חברה במשרד עורכות דין, ארסיות שקיימת בעיריה גדולה באגף השירותים החברתיים, שם כמעט כל העובדים הן עובדות סוציאליות ובטח יש לך גם דוגמאות משלך, אז לשם בטח שלא הייתי רוצה לנסות לשנות את החברה שסביבי. זה לא שהחברה הנשית יותר רכה ומכילה ואין בה תחרות, ובחברה גברית התחרות אכזרית ולכן לנשים יותר קשה בה. אני חושבת שהחברה בכלל צריכה להשתנות לכיוון שהוא פחות מוכתב ג'נדר, ושיש לכולנו כנשים את הזכות להיות גם גבר גבר, וגם אישה אישה, באופן קבוע או מתחלף על פי מצב הרוח...

 

[איילה א]

אני לא באקדמיה ולא שואלים אותי שאלות כאלה, אבל

אני חושבת שענית תשובה כנה ואמיתית, ואין איתה שום בעיה.
בעלי ואני התקדמנו (ומקווה שנמשיך להתקדם) לסירוגין. כשקידמו אותי הוא לקח צעד לאחור וגיבה, ועכשיו כשקידמו אותו אני כבר מספיק מבוססת בתפקיד בכדי לקחת יותר על עצמי ולתת לו את מרחב המאמץ הראשוני עד שגם הוא יתבסס בתפקיד החדש.
זה עוזר שאין לי שום רגשי אשם כלפי הילדים. לדעתי הם מקבלים זמן הורי מספק בהחלט. אם כבר, אני מתבאסת שאין לי מספיק זמן בעבודה.
&nbsp
אני הייתי עונה שקודם כל, בוחרים בבן הזוג הנכון. זה שלא יתבלבל ויחשוב שהקריירה שלך ניתנת להקרבה. זה שירצה לבלות זמן עם הילדים שלו ולא יסתפק בכך שאת תעשי את זה. אחד שיבין שהקריירות של שניכם הם נכסים של המשפחה באותה המידה. שנית, בוחרים בקריירה הנכונה - זו שתכניס למשק הבית מספיק כסף בכדי שבאמת ניתן יהיה להסתכל עליה כעל נכס. שלישית, מוותרים מראש על האשם ועל השאיפה להיות עם הילדים כל הזמן, כי אחרת זה לא ילך.
&nbsp
יש מצב שהתשובה שלי מדכאת יותר משלך...
&nbsp

 

[נחמנית]

מאוד אהבתי

וזה מצחיק. גם אני דיברתי איתה על בחירת בן זוג. רק שאני אמרתי שכמו שלא ידעתי להגדיר את עצמי כאמא עד שהייתי אמא אי אפשר לדעת בבטחון איזה מין הורה יהיה הישן או הישנה לצידך. אפשר לדבר, לעשות תיאום ציפיות, להתאמץ, אבל בסוף ברגע שמגיע ילד כל אחד עושה את האדפטציה שלו ולא תמיד המצוי עולה בקנה אחד עם הרצוי ואז צריך לעשות חישוב מחדש איכשהו.

סחטיין עליך ועל בעלך שאתם מאזנים את הצרכים של שניכם בכזה כבוד הדדי.

 

[נחמנית]

קראתי שוב לבדוק אם אמרתי אשמה

ולא. לא אמרתי שום דבר על אשמה. ועדיין שתי נשים ענו ודיברו על אשמה. זה בין השורות שלי או בין המחשבות של כולנו (ולא אין בי אשמה, יש בי תחושת החמצה הרבה פעמים, דברים שיכולתי או הייתי רוצה לעשות והחיים לא מאפשרים. אבל לא אשמה)

 

[מ א י ה ועוד3]

לא אמרת אשמה, אמרת להקריב קורבנות, והניסוח הזה קצת מטעה

וזה בעיני המהות של הדברים. אני לא מקריבה קורבנות, אני מתעדפת. אני לא מסתכלת על עצמי כמי שעושה את האמהות שלה פחות טוב (מקריבה אותה) אלא כמי שעושה את האמהות שלי מספיק טוב, ועושה את המחקר שלי מספיק טוב.

 

[debby12]

כתבת מעניין

זה בדיוק מתלבש על הנקודה של "זה הכל בראש" כלומר, השקפה שונה על אותן עובדות בדיוק יכולה ליצור מציאות שונה לגמרי.

למרות שקוצר שעות שינה מרגיש לפעמים כמו הקרבה באופן אבסולוטי שאי אפשר למצב אחרת ...

 

[debby12]

גם לי היתה פעם קולגה צעירה כזו

שטענה שאני ה"מודל לחיקוי" שלה - היא היתה בשנות ה-30 לחייה, נטולת ילדים ועיכבה מאוד חתונה עם חבר רב-שנים כי חששה מהלחץ שלו על ילדים אחרי שיינשאו.

אני לא בתחום האקדמי (אבל למדתי בערך אותו מס' שנים

)

אני מסכימה מאוד עם מי שכתבה פה שהכי חשוב זה לבחור בן/בת זוג מתאימים. אם הקריירה שלך קרובה ללבך (זה לא כך אצל כולן וזה בסדר גמור) זה דבר שחייבים לבדוק לעומק לפני הנישואים. וגם בסוגיית גידול הילדים צריך לתאם ציפיות.

חוץ מזה - איך עושים את זה? חיים...הכורח הוא אבי כל הצלחה. חוץ מזה, זוכרת את הפתגם (של רבין? לא זוכרת של מי) ש"צריך להילחם בטירור כאילו אין תהליך שלום וצריך לנהל מו"מ מדיני כאילו אין טירור". אז בלי להיכנס לפוליטיקה כדי שלא נריב פה, אני מחילה אותו לגמרי על הנסיבות האישיות בנוסח:

"צריך להשקיע/לפתח את הקריירה כאילו אין לך בכלל ילדים/תכניות לילדים, ובמקביל צריך לעשות כמה-ילד/ים-שמתאים-לך-ולבן זוגך כאילו אין לך קריירה/תכניות לקריירה"

זו אימרה שאני מרבה להשתמש בה, כולל צורך הרבצת תורתי/משנתי בנשים צעירות ממני ששואלות אותי בדיוק כמו הקולגה הזו שלך.

גם אני גרה בחו"ל ולכן אין לי תמיכה משפחתית (אם כי

אמא שלי נמצאת פה במצטבר לפחות 6 שבועות בשנה, ועוד 3 שבועות אנחנו/הילדות בארץ. אז הרווחתי 9 שבועות של תמיכה מתוך 52). כן יש לי תמיכה בתשלום. לא יכולה לומר שלא הייתי מסתדרת בלעדיה - הייתי מסתדרת. אבל כמות הלחצים עלי היתה גדולה יותר, והילדות היו מקבלות הרבה פחות חוגים/פעילויות.

אני לא מרגישה שום אשמה על כלום. היי - נתתי לילדות האלה חיים - עשיתי טוב, לא? צחוק בצד, אני ואבא שלהם עושים כמיטב יכולתנו כדי לתת להן ילדות מאושרת, ולא ברור לי על מה אני אמורה להרגיש אשמה. אפילו אם אני בעבודה הרבה וגם נעדרת מבית במצטבר די הרבה ימים בשנה בשל נסיעות עבודה. זה חלק מהחיים.

שתי הגדולות כבר בגיל העשרה המוקדם יחסית, ויש להן חברות עם אמהות שלא עובדות ומתמקדות בלנהל/לחטט לילדים שלהם בחיים/חיים החברתיים סתם כי אין להם משהו יותר טוב לעשות עם עצמן. הילדות שלי מרגישות בנות מזל שזה לא המצב אצלן בבית.

בנסיעות עבודה אני מבלה לפעמים שעה ביום במנהלות-מרחוק (התכתבות עם מורות, חוגים, תשלום כל מיני חשבונות/פעילויות, אישרור השתתפות של הילדות בימי הולדת וכו' וכו').

מי שרוצה ילדים וגם קריירה - זה אפשרי בכל מצב, המגבלה היחידה שאני רואה יכולה להיות כלכלית לגבי מס' ילדים (אולי יש חרדים בישראל עושים 10 ילדים וחיים על קצבה - בעיני זה משהו שהוא לא פייר כלפי הילד התשיעי נגיד). צריך רק לבחור בבן זוג שיוויוני (או לבד - אבל אז באמת צריך הרבה כסף לעזרה לדעתי אם אין משפחה בסביבה)

מה שכן - גם אני נתקלתי לא מעט בנסיעות עבודה הרחק מהבית בשאלה המפגרת: "ומי משגיח על הילדות?" (תשובה מתבקשת: "הן נטושות, ברחוב, מחזרות על הפתחים בשביל פרוסת לחם. אה, לא, סתם. מי אתה חושב שמשגיח עליהם יא חתיכת דביל סקסיסטי?"

תגידי לקולגה שלך שאם היא רוצה ילדים שתלך על זה, וככה זה יהיה פחות נדיר שחוקרות בתחום שלכן הן חשוכות ילדים, ופחות יסתכלו בעין עקומה על כאלה שיש להן.

 

[debby12]

והנה כתבת השראה לקולגה שלך

אישה שניצחה במירוץ שבו רצה 430 ק"מ במשך 83 שעות. היא נאלצה לבזבז זמן בררך כדי לעצור לשאוב חלב (כדי לא לפתח דלקת בשד) ועדיין היא עשתה זאת 12 שעות מהר יותר מהשיאן הקודם שהיה גבר.

אם הם היא יכולה, אז הקולגה שלך יכולה לעשות ילד ולהמשיך ללכת לעבודה

https://www.thisisinsider.com/jasmi...e-spine-race-while-pumping-breast-milk-2019-1

או בעברית https://www.haaretz.co.il/sport/other/.premium-1.6867548

 

[עדיקים]

אני לא חושבת שיש כאן לענות נכון או לא נכון

אתחיל עם מה שכתבת תאריך תפוגה, חשוב לקחת בחשבון שמה שאתה מתכנן גם לא תמיד תואם את המציאות בלי קשר לגיל. הרבה פעמים אתה רוצה אבל לוקח זמן עד שמצליחים.
מסכימה עם מי שכתבה שמאוד חשוב בן הזוג שאתה בוחר, אני ידעתי שבעלי יהיה אבא מדהים הרבה לפני שהפכנו להורים, ראיתי אותו עם ילדים קטנים וידעתי.
יכולה להוסיף שהורות זה דינמי, אצלי כשהילדים היו קטנים בעלי היה פנוי הרבה יותר והיה איתם הרבה יותר ואני השקעתי יותר בעבודה, היום דווקא שהם גדלו אני מאוד רוצה להיות שם בשבילם ומרגישה שהם צריכים אותי הרבה יותר ולכן הורדתי הילוך בעבודה (בלי קשר לעבודה של בעלי) ומשקיעה הרבה יותר.
מה שחשוב באמת זה שלא יהיו רגשות אשמה, אני מעולם לא הרגשתי רגשות אשמה, כשבחרתי לעבוד יותר ידעתי שבעלי שם איתם ועכשיו כשאני מרגישה שצריכים אותי יותר אני זמינה עבורם. אמנם לא כתבת את זה אבל אנחנו האמהות תמיד מרגישות את זה.
אנחנו אמנם גרים קרוב למשפחה אבל מסתדרים כמעט לבד, כשהיו קטנים היינו נעזרים מידי פעם בחופשות שאין צהרונים אבל אחהצ תמיד היה באחריותנו. דווקא היום כשגדלו הם הולכים לסבא וסבתא להתפנק בארוחת צהריים כשמסתדר אבל הם כבר לא בגיל שצריכים בייביסיטר אחהצ והקפצות לחוגים וכדומה תמיד באחריותנו.
הורות זה באמת לא תמיד ורוד ואני חושבת שצריך לומר את האמת וזה מה שאמרת לה.

 

[נחמנית]

מסכימה ואשרייך שיש את הקצת עזרה

אין כמו פינוק אצל סבא וסבתא.

מעניין שאמרת שדווקא כשהילדים גדלו הרגשת צורך להוריד הילוך. אחת המורות בגן של הילד לקחה שנת שבתון כי לגדול שלה היתה שנה קשה (הוא מסיים חטיבה). היתה לו שנה של התנכלויות וקושי חברתי והיא החליטה להיות שם יותר בשבילו. להסיע ולהחזיר, להיות בבית כשהם מסיימים את הלימודים. קונספט חדש בשבילי אבל הגיוני. כמו שהרופא ילדים אמר לנו כשהראשון היה בן חודש - "גם אני לא ישן בלילה, אבל זה מסיבות אחרות כשהן בנות 17".

 

[mykal]

עונה לך כאן

אבל קראתי הכל.
ואענה כאן ממקוםמ אחר לגמרי---אני כבר אחרי

אני פנסיונרית. הייתי באקדמיה, עבדתי ולמדתי כל השנים,
(יש לי יותר ילדים ממי שכתבה כאן, בחירה שלי--אני דור שני לשואה)
לא היתה לי עזרה, כי התיתמתי בגיל צעיר ולהפך עוד ניהלתי בית נוסף של אבי,
אבל מעולם לא התמודדתי עם השאלה---איך את/אני עושה את זה--
עשיתי כי רציתי, עשיתי ולא היה קל אבל אהבתי ונהנתי, ישנתי פחות,
התרוצצתי המון, , ומהכל עשיתי חויה.
נכון בעלי תמך, ואני תמכתי בו--שניננו בעלי קרירה, ועובדי ציבור,
והיום אני מדברת ממבחן התוצאה---הילדים היו מגויסים ושותפים,
הם בעצמם, חרוצים, מתקדמים, משקיעניים --גם בבית וגם בעבודה.
אין לי שום רגשי אשמה---(לפחות לא ביחס לשילוב ששאלת לגביו)
להפך יש לי הרגשה של השגיות, של גאוה על הצלחה.
הילדים שלי חברים איתנו משתפים מאוד,
כן כסבתא---אני הרבה עם הנכדים, (עם חלקם כאילוץ עצוב) אבל לכולם עוזרת ונהנית מזה.
תעשי ועל תתעסקי תודעתית כאילו יש בעיה.תראי שזה זורם וכייפי.
בהצלחה. בכל התחומים.

 

[עדיקים]

יש הסבר מעולה למה צריך יותר זמן כשגדלו

אין צהרוניות, הילדים חוזרים הביתה, אוכלים בבית, שיעורי בית בבית. מעדיפה להיות שם איתם כי האמת כמו שכתבת על חברה שלך זה התחיל מיזה שהיו צריכים אותי ועכשיו זה משהו שאי אפשר להפסיק שנינו צריכים ורוצים את זה

.