Digi Lista
New member
אז איך עבר עליכם השבוע?....
אצלי הוא עבר באופן מתיש ועמוס במיוחד. אתמול לדוגמא הרגשתי כול כך מותשת פיזית ונפשית שמלבד ישיבה ובהייה בטלוויזיה ובקירות לא הצלחתי להפיק מעצמי יותר בערב... נתחיל מההתחלה ויחסית בקצרה כי גם היום עבר עליי יום ארוך והרבה להתרכז מול מחשב מסובך לי כרגע...במהלך השישבת כנראה אהיה כאן יותר,כול זה אם לא יצוצו שינויים לא צפויים... ביום שבת הייתי אצל סבתא ודודים מצד אבא-חגגנו ימי הולדת(לי מנובמבר ולאמא מדצמבר) היה נחמד,בסוף הביקור ולקראת החזרה הביתה לאימא שלי קפץ רעיון להיכנס לתוך יפו(המשפחה גרה בבת ים) ולראות את כול החגים של שלוש הדתות(יהודים,נוצרים ומוסלמים)באיזה רחוב מסויים שם-זו הייתה טעות מיותרת וכפי שאבא שלי ואני סיכמנו-היינו פה פעמיים ראשונה ואחרונה,נתקענו שם בפקק ובצפיפות אדירה שגרמו לנו להתייבש ולזוז יותר לאט מצב במשך שעה ורבע שזה אם לא היינו שם היה הזמן בו היינו מגיעים הביתה לצפון אלא שכאמור הנסיעה התארכה מידיי,באמצע הנסיעה התקשרה אחת השכנות לפאפון של אבא שלי וביקשה שאשמור לה על הבנות,הייתי בטוחה שיהיה לי זמן כי מי בכלל חשב שניתקע ככה אלא שלא נשאר לי הרבה זמן אחרי הכמעט שלוש שעות נסיעה(כולל ההתקעות)וברגע שהגענו לחניה ירדתי מהאוטו אל הבית של השכנה כי הם כבר היו באיחור בתוכניות שלהם בגלל העיכוב שלי ופחדו על הבנות שלהם שישארו לבד...זה היה הבייביסיטר השלישי ברצף בחמשי-שישי ושבת באותו השבוע-כול יום במקום אחר ובאווירה אחרת. זה היה סתם רקע לקראת השבוע הנוכחי...כמו שסיפרתי כאן הבעל של הסייעת הקבועה של הכיתה נפטר וזה כשחודש אחרי אימא שלה נפטרה,עליי זה שבעלה נפטר השפיע בכמה דרכים-הראשונה שאני מתפקדת בכיתה כפול וכשגם הסייעות המחליפות והמלוות הצמודות מחרפנות אותי ומאלצות אותי לקחת על עצמי עוד ועוד דברים פשוט כי אחרת הם לא יעשו ובמקום לעזור יש לי בעיקר בלאגן סביבי,המחנכת ואחת המלוות הצמודות צוחקות עליי תמיד שאני מחזיקה את העולם על הגב שלי ולא לוקחת את הדברים והשינויים בקלות,יופי שהן צוחקות אותי זה לא ממש מצחיק-אני רגילה לעבוד בדרך מסויימת וצמוד לאנשים מסויימים שברור לכול אחד מה התפקיד שלו ואיך מנתבים את הזמן ודואגים שהכול יעשה חלק ורגוע ופתאום אין לי הצוות הקבוע ואני מתחרפנת,ידוע לי שלטוב ולרע אני מאוד פרפקטציוניסטית ונוטה להקפיד על הפרטים הקטנים ורוב הזמן אני מעדיפה לסמוך על עצמי בלבד תוך הבנה שרק ככה אהיה בטוחה שהדברים יעשו בצורה הרצויה והיעילה מבחינתי("אם אין אני לי...") והשבוע ובעיקר אתמול היה מאוד קשה כמה שהייתי סבלנית וכמה שהצלתי בשקט חיפופים של אחרים עדיין היה נורא נורא מתיש וזה רק התקציר(היה מעבר למתיש,למעשה היה מרגיז ברמות ויש עוד מה לספר...),במקביל הסייעת של הכיתה יקרה לי וזה למרות שבתחילת השנה אם אתם זוכרים תפסתי אותה בקטע מאוד שפל והייתי מאוד מאוד מאוד מעוצבנת ויותר מהכול פגועה,אבל מבחינת עבודה היא מהבודדות שיש לי הבנה חלקה איתן(מתואמות גם בלי מילים) ולכן לעבוד איתה מבחינתי זו הקלה מדהימה,הסתבר לי שאפילו עם הכעסים אנחנו מאוד קשורות-באתי אליה 3 פעמים(תזכירו לי לספר לכם קטע אדיר שקשור ל"פסטה בייבי",פשוט בידור ענק) כאשר פעמיים מהן אחרי יום עבודה כשחזרתי שוב בסיום ההסעה לעפולה ונשארתי יותר מזמן נימוס(ואף הזזנו באחד הימים קבוצת סייעות עמיתות שבאה לנחם,הן היו קבוצה והן מכירות את הסייעת שנים אבל היא רמזה שוב שהיא רוצה שאני אהיה הכי קרובה אליה גם פיזית),ביום שני שזו הייתה הפעם השלישית שבאתי אליה ניגש אליי הבן הגדול שלה(לזכותי יאמר שגם בשנה שעברה הייתי באה אליה-לאירוח ולא לניחום אבלים ועדיין הייתי באה והיא התייחסה אליי מאז שהתחלנו לעבוד יחד ביחס אימהי ובדאגה אמיתית גם מעבר לעבודה וכששמעתי השנהאת הריכולים לקחתי ללב בדיוק מהסיבה הזאת-לא הגיוני להתייחס לבנאדם בחום אימהי ואז לדבר עליו מאחורי הגב תוך ניצול מידע אישי ורק כדי להיות אהוד חברתית,אבל החלטתטי לא להתעמת איתה או להגיד שאני יודעת כדי להמשיך לתפקד ולבדוק את מצב העניינים-ממה שנראה מאז הכעסים שלי על הריכולים שלה דווקא נראה שהעניינים עוברים חלק,עדיין יש לי חשדנות גדולה כלפיה אבל...),הבן שלה(נשוי עם ילדים,כבן 30 בערך) דיבר איתי כמה דקות בצורה שאני לא מצליחה להוציא מראש "בבקשה תגני על אימא שלי.אני רואה פה כול הזמן מבקרים השבוע אבל אלייך נראה שהיא הכי קרובה,אני רואה אצל אימא בעיניים איך היא מסתכלת עלייך וכמה שהיא אוהבת קשורה אלייך,בבקשה תשמרי על אימא גם כשנצא מהשבעה וכול האנשים יעזבו..." וככה זה נמשך(כולל אמירה מפורשת מצד הסייעת כשקמתי ללכת באחד הימים "אוהבת אותך" כשכול מי שנכח במקום הסתכל לראות),גם המחנכת סיפרה לי שהסייעת דיברה עליי בעיניים דומעות מהתרגשות על כול התמיכה והאהבה שהפגנתי כלפיה עוד לפני הבשורה על המוות של בעלה(הוא גסס כחודש וחצי בערך בבית חולים כשלא מצליחים לאבחן את הבעיה וכול הזמן קורס חלק אחר בגוף,עד שהחליטו להעביר אותו לבית חולים אחר ויום אחרי שעבר הוא נפטר...)וגם מורה אחרת אמרה לי בהתפעלות שכשהיא באה לנחם אותה ושאלה מי יוכל לתמוך בה כשהיא תחזור השם הראשון שהיא אמרה זה השם שלי וזה מפתיע אותה מאוד בגלל שהבת הכי קטנה של הסייעת היא בגיל שלי פחות או יותר(יש לה ארבעה ילדים)וזה לא שאנחנו חברות במלוא מובן המילה ולמרות הכול אנחנו כנראה באמת קשורות יותר ממה שידעתי,הכנו לה כמובן גם אלבום כיתתי כשאת מה שסיפרו הילדים בכיתה העברנו לכתיבה בסמלים(הם מדברים באמצעות לוחות תקשורת וסמלים)וכתבתי בשם הצוות הכיתתי ברכה(לדעתי היא חלשה יחסית,לעומת זאת כול מי שנתקל בה כולל הסייעת והמחנכת טענו שזה מדהים,עניין של טעם...),הכנתי לה יחד עם תלמידים מכיתה שלה מהעבר גם שלטים של ברוכה השבה(תחזור רק ביום ראשון) שתלינו באישור המנהל בכניסה לבית ספר ועל אחד האורונות בכיתה ובמקביל דאגתי כול הזמן כולל היום בתום השבעה לתקשר איתה טלפונית ובאס.אמ.אסים,אני באמת רוצה שתחזור אפילו שקצת מפחיד אותי הרעיון שאני זו שאיאלץ עכשיו לשמש כתומכת שלה,זה קצת הפוך מחלוקת היחס הרגיל בינינו(היא כאמור במצב רגיל קצת כמו אימא שנייה בשבילי)אבל לפחות היא יודעת שאני נמצאת בסביבה בשבילה...
אצלי הוא עבר באופן מתיש ועמוס במיוחד. אתמול לדוגמא הרגשתי כול כך מותשת פיזית ונפשית שמלבד ישיבה ובהייה בטלוויזיה ובקירות לא הצלחתי להפיק מעצמי יותר בערב... נתחיל מההתחלה ויחסית בקצרה כי גם היום עבר עליי יום ארוך והרבה להתרכז מול מחשב מסובך לי כרגע...במהלך השישבת כנראה אהיה כאן יותר,כול זה אם לא יצוצו שינויים לא צפויים... ביום שבת הייתי אצל סבתא ודודים מצד אבא-חגגנו ימי הולדת(לי מנובמבר ולאמא מדצמבר) היה נחמד,בסוף הביקור ולקראת החזרה הביתה לאימא שלי קפץ רעיון להיכנס לתוך יפו(המשפחה גרה בבת ים) ולראות את כול החגים של שלוש הדתות(יהודים,נוצרים ומוסלמים)באיזה רחוב מסויים שם-זו הייתה טעות מיותרת וכפי שאבא שלי ואני סיכמנו-היינו פה פעמיים ראשונה ואחרונה,נתקענו שם בפקק ובצפיפות אדירה שגרמו לנו להתייבש ולזוז יותר לאט מצב במשך שעה ורבע שזה אם לא היינו שם היה הזמן בו היינו מגיעים הביתה לצפון אלא שכאמור הנסיעה התארכה מידיי,באמצע הנסיעה התקשרה אחת השכנות לפאפון של אבא שלי וביקשה שאשמור לה על הבנות,הייתי בטוחה שיהיה לי זמן כי מי בכלל חשב שניתקע ככה אלא שלא נשאר לי הרבה זמן אחרי הכמעט שלוש שעות נסיעה(כולל ההתקעות)וברגע שהגענו לחניה ירדתי מהאוטו אל הבית של השכנה כי הם כבר היו באיחור בתוכניות שלהם בגלל העיכוב שלי ופחדו על הבנות שלהם שישארו לבד...זה היה הבייביסיטר השלישי ברצף בחמשי-שישי ושבת באותו השבוע-כול יום במקום אחר ובאווירה אחרת. זה היה סתם רקע לקראת השבוע הנוכחי...כמו שסיפרתי כאן הבעל של הסייעת הקבועה של הכיתה נפטר וזה כשחודש אחרי אימא שלה נפטרה,עליי זה שבעלה נפטר השפיע בכמה דרכים-הראשונה שאני מתפקדת בכיתה כפול וכשגם הסייעות המחליפות והמלוות הצמודות מחרפנות אותי ומאלצות אותי לקחת על עצמי עוד ועוד דברים פשוט כי אחרת הם לא יעשו ובמקום לעזור יש לי בעיקר בלאגן סביבי,המחנכת ואחת המלוות הצמודות צוחקות עליי תמיד שאני מחזיקה את העולם על הגב שלי ולא לוקחת את הדברים והשינויים בקלות,יופי שהן צוחקות אותי זה לא ממש מצחיק-אני רגילה לעבוד בדרך מסויימת וצמוד לאנשים מסויימים שברור לכול אחד מה התפקיד שלו ואיך מנתבים את הזמן ודואגים שהכול יעשה חלק ורגוע ופתאום אין לי הצוות הקבוע ואני מתחרפנת,ידוע לי שלטוב ולרע אני מאוד פרפקטציוניסטית ונוטה להקפיד על הפרטים הקטנים ורוב הזמן אני מעדיפה לסמוך על עצמי בלבד תוך הבנה שרק ככה אהיה בטוחה שהדברים יעשו בצורה הרצויה והיעילה מבחינתי("אם אין אני לי...") והשבוע ובעיקר אתמול היה מאוד קשה כמה שהייתי סבלנית וכמה שהצלתי בשקט חיפופים של אחרים עדיין היה נורא נורא מתיש וזה רק התקציר(היה מעבר למתיש,למעשה היה מרגיז ברמות ויש עוד מה לספר...),במקביל הסייעת של הכיתה יקרה לי וזה למרות שבתחילת השנה אם אתם זוכרים תפסתי אותה בקטע מאוד שפל והייתי מאוד מאוד מאוד מעוצבנת ויותר מהכול פגועה,אבל מבחינת עבודה היא מהבודדות שיש לי הבנה חלקה איתן(מתואמות גם בלי מילים) ולכן לעבוד איתה מבחינתי זו הקלה מדהימה,הסתבר לי שאפילו עם הכעסים אנחנו מאוד קשורות-באתי אליה 3 פעמים(תזכירו לי לספר לכם קטע אדיר שקשור ל"פסטה בייבי",פשוט בידור ענק) כאשר פעמיים מהן אחרי יום עבודה כשחזרתי שוב בסיום ההסעה לעפולה ונשארתי יותר מזמן נימוס(ואף הזזנו באחד הימים קבוצת סייעות עמיתות שבאה לנחם,הן היו קבוצה והן מכירות את הסייעת שנים אבל היא רמזה שוב שהיא רוצה שאני אהיה הכי קרובה אליה גם פיזית),ביום שני שזו הייתה הפעם השלישית שבאתי אליה ניגש אליי הבן הגדול שלה(לזכותי יאמר שגם בשנה שעברה הייתי באה אליה-לאירוח ולא לניחום אבלים ועדיין הייתי באה והיא התייחסה אליי מאז שהתחלנו לעבוד יחד ביחס אימהי ובדאגה אמיתית גם מעבר לעבודה וכששמעתי השנהאת הריכולים לקחתי ללב בדיוק מהסיבה הזאת-לא הגיוני להתייחס לבנאדם בחום אימהי ואז לדבר עליו מאחורי הגב תוך ניצול מידע אישי ורק כדי להיות אהוד חברתית,אבל החלטתטי לא להתעמת איתה או להגיד שאני יודעת כדי להמשיך לתפקד ולבדוק את מצב העניינים-ממה שנראה מאז הכעסים שלי על הריכולים שלה דווקא נראה שהעניינים עוברים חלק,עדיין יש לי חשדנות גדולה כלפיה אבל...),הבן שלה(נשוי עם ילדים,כבן 30 בערך) דיבר איתי כמה דקות בצורה שאני לא מצליחה להוציא מראש "בבקשה תגני על אימא שלי.אני רואה פה כול הזמן מבקרים השבוע אבל אלייך נראה שהיא הכי קרובה,אני רואה אצל אימא בעיניים איך היא מסתכלת עלייך וכמה שהיא אוהבת קשורה אלייך,בבקשה תשמרי על אימא גם כשנצא מהשבעה וכול האנשים יעזבו..." וככה זה נמשך(כולל אמירה מפורשת מצד הסייעת כשקמתי ללכת באחד הימים "אוהבת אותך" כשכול מי שנכח במקום הסתכל לראות),גם המחנכת סיפרה לי שהסייעת דיברה עליי בעיניים דומעות מהתרגשות על כול התמיכה והאהבה שהפגנתי כלפיה עוד לפני הבשורה על המוות של בעלה(הוא גסס כחודש וחצי בערך בבית חולים כשלא מצליחים לאבחן את הבעיה וכול הזמן קורס חלק אחר בגוף,עד שהחליטו להעביר אותו לבית חולים אחר ויום אחרי שעבר הוא נפטר...)וגם מורה אחרת אמרה לי בהתפעלות שכשהיא באה לנחם אותה ושאלה מי יוכל לתמוך בה כשהיא תחזור השם הראשון שהיא אמרה זה השם שלי וזה מפתיע אותה מאוד בגלל שהבת הכי קטנה של הסייעת היא בגיל שלי פחות או יותר(יש לה ארבעה ילדים)וזה לא שאנחנו חברות במלוא מובן המילה ולמרות הכול אנחנו כנראה באמת קשורות יותר ממה שידעתי,הכנו לה כמובן גם אלבום כיתתי כשאת מה שסיפרו הילדים בכיתה העברנו לכתיבה בסמלים(הם מדברים באמצעות לוחות תקשורת וסמלים)וכתבתי בשם הצוות הכיתתי ברכה(לדעתי היא חלשה יחסית,לעומת זאת כול מי שנתקל בה כולל הסייעת והמחנכת טענו שזה מדהים,עניין של טעם...),הכנתי לה יחד עם תלמידים מכיתה שלה מהעבר גם שלטים של ברוכה השבה(תחזור רק ביום ראשון) שתלינו באישור המנהל בכניסה לבית ספר ועל אחד האורונות בכיתה ובמקביל דאגתי כול הזמן כולל היום בתום השבעה לתקשר איתה טלפונית ובאס.אמ.אסים,אני באמת רוצה שתחזור אפילו שקצת מפחיד אותי הרעיון שאני זו שאיאלץ עכשיו לשמש כתומכת שלה,זה קצת הפוך מחלוקת היחס הרגיל בינינו(היא כאמור במצב רגיל קצת כמו אימא שנייה בשבילי)אבל לפחות היא יודעת שאני נמצאת בסביבה בשבילה...
