אז את רוצה לצאת לקולנוע

[n i s h a]

אז את רוצה לצאת לקולנוע

או לתאטרון או לקונצרט או להרצאה. יש לך תינוקי קטן שרוב הזמן ישן. האם בארץ "ערוכים ומזומנים" לקבל אותך לארוע כשאת באה איתו במנשא/עגלה? בהמשך למה שכתבתי על המפגש עם אשכול נבו תהיתי האם ה'פרצוף' שקבלתי כשהצעתי להגיע עם הקטן הוא ספיצי לארוע או ש'ככה זה'. פה לדוגמא, הלכתי לקונצרט עם הקטן במנשא בד. אף אחד לא פירצף או נתן לי להרגיש לא רצויה. כשהקטן הראה סימני רעב ראשונים יצאתי, הנקתי (המשכתי להקשיב מבחוץ) ולכשסיימתי חזרתי לאולם. גם בקולנוע יש יום מיוחד שמקרינים סרט בשעות הבוקר לאמהות/אבות וילדיהם. זה נקרא kids on knees זו הקרנה רגילה הפתוחה לכולם, אך ידוע לכל שיש מצב להפרעה

אז איך זה בארץ?

 

[ב נ ה]

בקולנוע מבקשים שתשלמי עבור התינוק.

מטרנה אגנה ארוע או שניים תחת חסותה בסינמה סיטי לאמהות עם תינוקות.

 

[בלינקה]

לא בכל קולנוע

כששחר היתה קטנה הלכתי איתה לשני סרטים עם מנשא, בגלובוס בגרנד קניון בחיפה. לא דרשו תשלום ואף אחד לא הניד עפעף.

 

[ענתש]

רק לא מזמן התקשרתי

להזמין כרטיסים לבנות מפורום הנקה (עשינו מפגש פורום) להופעה של דני רובס. תאטרון יהלום בר"ג היו מקסימים !! אמרתי להם שנהיה עם 4 תינוקות במנשאים וסידרו לנו מקום מעולה, שגם קרוב ליציאת הנכים וגם מעל שורת הנכים כך שיהיה "מקום לרגליים" של כל התיקים של אמהות עם תינוקות וגם טרחו ליידע אותנו שיש בחוץ כורסאות נוחות להניק. וגם כשהגענו באו לראות את האטרקציה

כל הכבוד להם (התינוקות אגב התנהגו למופת ואחד מהם אפילו היה מרותק להופעה, בקושי מצמץ ממש מהתחלה ועד הסוף...)

 

[ענתש]

לסרט עוד לא ניסיתי ללכת...

אבל אני יודעת שעושים הקרנות בדיוק כמו שאת מתארת (במיוחד לאמהות עם תינוקות) פה ושם בסינמה סיטי וזה תמיד בחסות מישהו כמו מטרנה, גרבר וכאלו... מה שאמר שבמקום מחיר הכרטיס "משלמים" באיזו חצי שעה של הרצאה לקידום מכירות לפני הסרט.

 

[n i s h a]

כיף לדעת שאפשר גם ככה ../images/Emo13.gif

השאלה מה היה אם היית מבקשת להכנס עם תינוקות במנשא לתאטרון ירושלים/הבימה להופעה/קונצרט/הצגה? לא שאני לא רואה את הבעייתיות בענין, ועדיין.

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

יכולה לשפוך את הלב?

כשהייתי בחופשת לידה, רק הרעיון של לארגן את נועם בסלקל + ציוד ולנסוע לאנשהו, אחרי זה להעביר אותו למנשא או לעגלה, להסתובב X זמן ולקוות שכל זה יעבור בשלום בלי התקפות בכי בלתי נשלטות ואחרי זה לעשות את כל הדרך חזרה, עורר בי רתיעה. עשיתי את זה כמה פעמים, לא התיאשתי וכמה שהייתי שבוזה בבית, הרגשתי שכל המבצע הלוגיסטי המורכב של לצאת מהבית לא שווה את התוצאה, העדפתי שהוא יישן עליי מול הטלויזיה או על הציצי עם ספר. משום מה זה נראה לי כמו וידוי איום וכמו הודאה בכשלון. עד עכשיו אני חושבת במונחים של "שווה את זה". אני תמיד מעדיפה טיול רגוע בשכונה כי אני יודעת שזה יותר כיף לו ויותר כיף לי מאשר כל מיני מבצעים לוגיסטיים שאולי יאפשרו לי להרגיש שעשיתי משהו או תפקדתי כאחד האדם ("נסעתי לתל אביב" או "נפגשתי עם X") אבל יעייפו גם את נועם וגם אותי וישאירו אותי עם תהייה עמוקה של "באמת היה שווה?"

 

[hagaram]

אני חושבת שזה עניין של אופי

את לא צריכה להרגיש רע. אני באופן אישי, טיפוס שיש לו קוצים בתחת ולפני שיהלי נולדה הסתובבתי המון. תמיד היו לי עניינים אחרי העבודה.. קניות, חברות, הורים וכו הייתי מתכננת לי יום בית... כשיהלי נולדה, המשכתי כך, בהתחלה זה נראה לי מסובך, מהר מאוד למדתי להתארגן מהר יותר. מה שכן השתדלתי, שאחרי יום של סיבובים, יהיה לנו יום בית! אח... לפעמים אני כל כך מתגעגעת לימים הרגועים האלה, בית ממוזג ונקי, יהלי ישנה לי על הציצי.... גוזלית קטנה - אני אוהבת אותך כל כך!!!!

 

[n i s h a]

זה תלוי-תקופה

היו לי תקופות שרק מהמחשבה לצאת מהבית - הייתי מתעייפת, והיו תקופות שאם לא הייתי יוצאת - הייתי פשוט נובלת. ממש לא הודאה בכשלון. את עושה מה שנכון לאותה התקופה לך ולו.

 

[שרון של לוטן]

אני בדיוק כמוך

וגם אני הרגשתי בזמנו שאני מאוד מוגבלת יחסית לאיך שאני רואה שאמהות מתניידות. ביחוד אם תוסיפי לזה שאנחנו גרים בקומה רביעית בלי מעלית ובלי אפשרות לקשור עגלה למטה, ועד שהיתה בת שנה לא היה לנו אוטו. אבל בסופו של דבר ראיתי שגם לוטן סובלת מאוד מכל הטרטורים כשנוסעים למקום רחוק ומסובך לוגיסטית (ראי ערך מפגשי מגה של פורומים למשל). עד היום היא טיפוס מאוד ביתי. ובסך הכל גם אנחנו אוהבים להיות בבית ואחה"צ ללכת לאיזה פארק נחמד, אז למה לכפות על עצמינו שגרה שאנחנו לא בנויים לה?

 

[אמאאור]

גם אני כזו.

גם לי זה מרגיש כמו וידוי איום, מלא ברגשי אשם, אבל זו העובדה. אני אשת בית. אוהבת לשבת בבית. אוהבת לארח, אוהבת להתארח, לא אוהבת קניונים, בילויים בחוץ, התרוצצות ממקום למקום. ככה אני, ואני רק נהיית יותר ויותר כזו עם השנים. לצאת עם הסופגניה מהבית זה בשבילי פרויקט. לארגן אותה, להכניס לאוטו, לנהוג, להגיע לאיפשהו, להוציא, להסתובב איתה, לטפל בהתקפות הבכי, להניק באמצע שומקום בלי תנאים נוחים, להיהנות בעצמי, להחזיר לאוטו, לנהוג הביתה, להיכנס... בדרך כלל, כל הסיפור נגמר בתינוקת אחת בוכייה מאוד, אמא אחת עצבנית מאוד, והרבה עוגמת נפש. אז אני מורידה את זה מעצמי כמה שאפשר. כמעט תמיד אני מעדיפה טיול בסביבה עם עגלה על פני נסיעה לאנשהו. נכון, יש אנשים שמרימים גבה, ולא מבינים איך אפשר. הגעתי למסקנה, שאי אפשר לרצות את כל העולם, ולא כדאי אפילו לנסות

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

לא הגבות של אנשים ../images/Emo3.gif

קול פנימי אומר לי, אז מה אם יש לי ילד, הוא צריך להכנס בצורה טבעית בשגרת החיים שלי. בא לי ללכת לבית קפה? הוא בא איתי (חחח, בחלום בלילה לשבת עם נועם בבית קפה), צריכים ללכת לקניות ולסידורים? הולכים עם נועם (שמתחיל לצעוק אחרי חצי שעה בעגלה). רוצה לפגוש חברה? לוקחת את נועם ונוסעת (אבל אני רוצה להפגש עם החברה, לדבר איתה, לאוורר בדיוק את מה שאני כותבת פה, למשל, לא להקרע בין התמודדות עם נועם לנסיון למפגש חברות נורמלי. אני מרגישה שויתרתי על ההתמודדות לטובת אי-התמודדות, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני כנראה לא מוכנה להפרד מהטעם הקודם של החיים ולא מבינה איך משלבים את הדברים. רק לדוגמא, אנחנו צריכים לקנות לו עכשיו כסא בטיחות ולנו מזרון אז לוקחים חצי יום חופש למטרת קניות. אל תבינו לא נכון, אני אוהבת לטייל איתו בשכונה, אפילו מאוד, זה נותן לי קצת שקט עם עצמי אם אני לבד, נותן לי זמן עם עדי אם יוצאים ביחד וכשנועם ער ודורש תשומת לב אז משחקים איתו בגינה וזה מאוד נחמד. אני גם מתגעגעת לימים החורפיים שהוא היה נרדם עליי מול הטלויזיה, היום הוא כבר ישן ממש מעט במשך היום, ולא על הידיים.

 

[lulyK]

לא להיט,

אבל נראה לי שאם תלכי בבבקרים, יהיה בסדר (רק שהתענוג יעלה לך הון).