'אז בא לך להיכנס חזרה לבטן שלי?'
זה המשפט שיצא מפי אתמול בבוקר.
היינו בחיבוק של פרידה בבוקר, בקייטנה, ועוד חיבוק ועוד נישוק,
וביי וחכי רגע אימא עוד חיבוק וכך הלאה.
ותוך החיבוק כשהוא כולו נצמד מחוייך, אור בעיניים הכי רכות בעולם,
צמוד עוד ועוד יותר שאלתי אותו בחיוך,
'מה?! בא לך להיכנס חזרה לבטן שלי?'
זה היה הכי טבעי ופשוט, רק שבאותה שניה נזכרתי שבעצם אף פעם לא היה שם.
המשכתי לחייך לעצמי, שאפשר לחוש תחושות כל כך פשוטות בהורות שהתחילה
ב'לא פשוט בכלל'.
זה המשפט שיצא מפי אתמול בבוקר.
היינו בחיבוק של פרידה בבוקר, בקייטנה, ועוד חיבוק ועוד נישוק,
וביי וחכי רגע אימא עוד חיבוק וכך הלאה.
ותוך החיבוק כשהוא כולו נצמד מחוייך, אור בעיניים הכי רכות בעולם,
צמוד עוד ועוד יותר שאלתי אותו בחיוך,
'מה?! בא לך להיכנס חזרה לבטן שלי?'
זה היה הכי טבעי ופשוט, רק שבאותה שניה נזכרתי שבעצם אף פעם לא היה שם.
המשכתי לחייך לעצמי, שאפשר לחוש תחושות כל כך פשוטות בהורות שהתחילה
ב'לא פשוט בכלל'.
