סיפור קצרצר
רווק תל אביבי
דביר ידע דבר אחד, אם הערב יחמיץ את אשר החליט עליו, לאחר ליל נדודים ארוך ומייגע, לא יוכל יותר להתבונן בפניו בראי.
באוטובוס בדרכו למשרד פגש את שותפו יוני. שני אלה החלו לתכנן את יומם הארוך כמנהלי משרד עורכי דין עסוק אך צנוע ומצוי בשיפולי המרכז התל'ביבי, אי שם ברחוב יהודית. שניהם הביטו זה בזה בשמחה רבה. ומחשבות ורודות ואדומות ממלאות ראשם. דביר אמר ליוני, שהערב אתה בא אתו לבית הוריו. "יש חוזה מוכן אצלי בתיק עבור רכישת הדירה מעל המשרד שלנו. ללא ידיעת הוריי אין סיכוי לכלום".
הוא הביט בפניו החמודים והמתכרכמים של יוני. בגירוד העצבני של זיפיו המעוצבים היטב, בהתנשמות המהירה של לוחות חזהו המפותחים ממכון הכושר, ותהה אם אינו ממהר או מאיץ את שותפו.
התחנה שלהם. ירדו מהאוטובוס. שניהם מעט מצוברחים. "תחרות עד המשרד" שאל/צעק יוני לפתע, ופתח בריצה מטורפת לעבר המשרד. דביר, התבלבל לרגע, תמונת המקלחון במשרד שלחה אותו בריצה אחרי יוני.
בארוחת הצהריים, עת יוני חייך במלוא הפה, המלא בעלי ארגולה , דביר כמעט התעלף מול המראה של השפתיים הפתוחות לרווחה, שיניים לבנות וחזקות. נשם ארוכות וחתם: "הערב אתה בא איתי להוריי".
באוטובוס שלקחם לבית הורי דביר, רגלו השמאלית של דביר רטטה ללא הרף. יוני שם ידו עליה, אך זה לא עזר. השקט הופר ללא הרף על ידי נערון רזה ושחום שצעק על חברתו. הם שתקו. בתחנה הם ירדו לאט, כמו כפאם השד.
הדלת נפתחה והורי דביר עמד בפתח. איזו הפתעה, הם אמרו, לא ציפינו לך, ג'ינג'י, ולמה הבאת את יהונתן? דביר חיבק את עמנואל אביו ולחץ יד ליוסף אביו:
אנחנו מתחתנים.
