קטנית היקרה (לא אומרים קטניה??) - ט'
קודם כל, הבלוג שלך מקסים. גם בויזואלייות שלו וגם בצורה המאוד רהוטה שאת מצליחה להביע את עצמך.
הלוואי שכל אחד שסובל מדיכאון יוכל להוציא את המחשבות שלו החוצה בצורה ברורה כזאת. כי זה אומר שיש פוטנציאל גדול לטיפול.
אני מבינה ומזדהה עם מה שאת כותבת שם. מאמינה שרובנו כאן יכולים להזדהות ממש מקרוב.
אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם בה חשבתי על ההלוויה שלי או בכל פעם בה ביליתי עם אנשים שאני אוהבת והמחשבה שרצה לי בראש היא שאני צריכה להיפרד מהם כי לא אראה אותם שוב. וואו - הייתי מיליונרית עכשיו וזה היה פותר לי מלא בעיות
ומאוד מסכימה עם המסקנה שלך שהמחשבות החוזרות על מוות נובעות מהצורך לשלוט בכאוס שאת מרגישה שהוא החיים.
אני יכולה להגיד לך שתחושת הכאוס הזאת (רק המילה יכולה להוות טריגר) שלפיה החיים הם בלגאן גדול וחוסר צדק עם סוף דטרמיניסטי, היא משהו שרוב האנשים המדוכאים עוברים.
רק שכל אחד עובר את זה בצורה אחרת. חלק מרגישים שהכל גדול עליהם, חלק מרגישים, כמוך, שלהכל יש סוף שהולך ומתקרב וחלק מרגישים שלשום דבר אין טעם. ולצערנו חלק מרגישים את שלושתם ביחד.
אז זה מה שאני יודעת מניסיוני:
בדיכאון ברמה הקלינית ובהערכה העצמית שלנו זה אתגר לטפל. אפשרי בהחלט להקל, וניתן לטפל, אבל זה לא קל ודורש עבודה של ממש.
לעומת זאת, במחשבות הספציפיות האלה יחסית קל יותר לטפל ולהקטין עד לרמה שהן לא יפריעו לך ואפילו ייעלמו.
מה שאצלי עבד היה כשהבנתי תוך כדי טיפול פסיכולוגי מה במהלך חיי הביא אותי לתחושת החרדה הזאת שהכל עומד להסתיים. משם הטיפול בזה התחיל. ברגע שההבנה הגיעה היה לי הרבה יותר קל לתפוס את הרגעים ה"אובדניים" האלה בזמן ולהבין ממה הם נובעים. והרי פחדתי למות. לא באמת רציתי למות. ההיפך - הפחד מהמוות הוא זה שחיזק כל כך את תחושת החרדה מהסיום הקרוב של הכל.
ברגע שקלטתי מה מביא למחשבות האלה ולמדתי לזהות אותן טוב יותר, הגעתי להחלטה עם עצמי שאני לא מוכנה לתת להן את הכח. הפסקתי בהדרגה להתדיין על זה עם עצמי - האם כן / לא אמות? במה אני בוחרת? מי האדם הבא שימות לי בחיים? והאם אהרוג את עצמי כשזה יקרה?. חשוב להבין שרק הדיון הזה מזין את עצמו עד לתחושה שהוא נראה כל כך אמיתי וששום דבר לא חשוב יותר ממנו.
אני יודעת שלא קל להשלים עם מה שאני עומדת להגיד עכשיו, אבל זאת האמת לאמיתה. הדרך היחידה שלנו להבריא מהסבל הזה הוא להיות מסוגלים להתמודד עם ספק ועם אי סדר. לא מנחם כרגע, אני יודעת. אבל אפשרי. בעיקר אפשרי מתוך הבנה שאם חלילה משהו נוראי יקרה בחיים - אנחנו יכולים להישען על עצמנו. כבר לא ילדים חסרי אונים (והרי מי לא מצליח להתמודד עם ספק ועם אי סדר? ילדים. ומיהו אדם מדוכא? אדם שלא מצליח לראות את עצמו כאדם בוגר וחזק ועצמאי).
ובהדרגה כך גם פחת הפחד. כשהמחשבות באות, אפילו היום, אני ידועת שאין בהן כלום. הן הפכו לסתם עוד איזו פעולה אוטומטית. הרגל מגונה. אפשרי לדפדף אותן והן מתפוגגות כעבור כמה דקות באוויר.
אני לא בטוחה שאני זוכרת מההתכתבות שהייתה בשרשור הקודם שלך. אבל אמרת שאת מתכוננת נפשית ללכת לטיפול? במידה וכן, אני ממליצה בחום! יש לך את המודעות ואת ההתבטאות. אין שום סיבה שלא תצליחי לטפל בעצמך.
