אז גם אני אחלוק חוויה...
אני יושבת בחדר שלי, עם מצב-רוב מעט עגום לקראת סוף החופש. "הרבה זמן לא שמעתי את 'וויש יו'" אני חושבת, והולכת לחדר של אחי להביא את הדיסק. הוא תמיד היה ותמיד ישאר בחלק העלין של כונן הדיסקים. אפילו שפעם כל הכונן היה מסודר למופת, ועכשיו הסדר ממנו והלאה- פינק פלויד תמיד ישארו עליונים. אני שמה את הדיסק בדיסקמן, לוחצת פליי ונשכבת על המיטה. בוהה בתקרה. אני חושבת על כמה שאני מתגעגעת לחורף- ונזכרת בתקופה שהייתה תמיד חורף. התקופה בה שמעתי את "Shine on" כמעט כל יום. אז, מלפני מליון שנה. מלפני שלוש שנים זה היה רק? זה נראה כמו מליון. -ריק רייט מפעיל את קסמיו בהתחלה הטעונת רגשות של "שיין און" חלק ראשון. השמיים נהיים אפורים בינתיים. אני נזכרת בהפסקה מיותמת אחת, בה ישבתי בפינה של בית הספר החדש. בית הספר המגעיל הזה. בית הספר הרע הזה, הגדול הזה. בו השמיים נראו רחוקים יותר. בו העצים נראו כסתם תפאורה. בו כל הילדים בחצר נראו סתמיים, לא אמיתיים. -גילמור נכנס בכמה תווים מרטיטים. כמה לבד שהייתי אז, אני חושבת... לבד כמו שהגיטרה של גילמור נשמעת עכשיו. למרות שהצטרפו גם התופים של מייסון. כל תו ותו צורב לי את החזה עכשיו. כל תו ותו היה החבר הכי טוב שלי אז. הם היו היחידים שהבינו את היופי שאפשר ליצור מהבדידות. ואת הבדידות שאפשר ליצור מהיופי. אני נזכרת במסיבה אחת מהגיהנום. אז מלפני מיליון... אה. סליחה, שלוש שנים. כולם עומדים במעגל, הבנות היפות והבנים היפים מקבלים נשיקה אחר נשיקה: "רוני, אורי, דניאל, כפיר, יסמין... מתי אני?" חשבתי לי. "זה כנראה לא יקרה..." "Now there's a look in you eyes Like black holes in the sky..." המבט שלי באמת היה כמו שני חורים שחורים בשמיים. שני חורים שחורים שנהיים קטנים וחזיריים כשאני מחייכת. אני זוכרת איך התחברתי עם כל מילה ומילה- תקועה באש צולבת בין ילדות ותהילה? אני. מטרה? אני זרה? אני. קדושה מעונה? בוודאי שזאת הייתה אני! ואולי באמת הושטטתי יד מוקדמת מדי אל הסוד? אולי אני פיספסתי משהו בדרך? אני זוכרת איך הרגשתי כמו הצעיף האדום שעף ברוח. "כן, אני מוסיפה קצת צבע לנוף- אבל עפה רק לאן שהרוח לקוחת אותי." ואז אני נזכרת שקיבלתי נשיקה! מהבחור הכי מקובל בשכבה... נשיקת רחמים ללא ספק. רחמים, או אולי חסד. עד היום אני לא יודעת. ואני, כמו טיפשה- נתתי נשיקה לבחור "מקובל" אחר אחרי שהבטחתי לעצמי שדבר כזה אני לא אעשה. וראיתי את כל השאר, עם המבטים העצובים בעיניים. בדיוק כמו שלי. איזו טיפשה הייתי. אני לועגת לעצמי. איזה משחק מטופש זה היה. "Welcome my son Welcome to the machine, Where have you been?" באמת איפה הייתי? -הצלילים המתכתיים של רייט והתופים הדרמטיים של מייסון כמעט מעלים לי דמעות בעיינים. אולי עכשיו כשאני מסתכלת על זה לא סבלתי כמו שחשבתי אז? ובסך-הכל מה יש לי להתלונן? אולי לא היה לי כל-כך נורא אחרי הכל... ועדיין הייתי אכולת קנאה בבן-אדם שלימד אותי כל מה שאני יודעת. ומה הוא היום? היום הוא כבר הרבה פחות נערץ, הרבה פחות נשגב. ואז אני תוהה, השינוי חל בי, או בו? אני מתפשרת על השינוי בשנינו. צחוק של אנשים רבים ברקע, הם מרימים כוסות יין לחיים. איך תמיד חשבתי שהם צוחקים עלי. -באסים לועגים של ווטרס נכנסים. גיטרה מזלזלת של גילמור. Come in here dear boy, have a cigar You're gonna go far, fly high You're never gonne die You're gonna make if you try They're gonna love you" "למה לשקר לי ווטרס? הרי אתה יודע שאני אמות לבד..." באמת חשבתי שאני אמות לבד?! מתחיל לרדת גשם לקראת סוף אוגוסט! השמיים מתקדרים וגשם של גיטרות חשמליות וזלזול יורד.
אני יושבת בחדר שלי, עם מצב-רוב מעט עגום לקראת סוף החופש. "הרבה זמן לא שמעתי את 'וויש יו'" אני חושבת, והולכת לחדר של אחי להביא את הדיסק. הוא תמיד היה ותמיד ישאר בחלק העלין של כונן הדיסקים. אפילו שפעם כל הכונן היה מסודר למופת, ועכשיו הסדר ממנו והלאה- פינק פלויד תמיד ישארו עליונים. אני שמה את הדיסק בדיסקמן, לוחצת פליי ונשכבת על המיטה. בוהה בתקרה. אני חושבת על כמה שאני מתגעגעת לחורף- ונזכרת בתקופה שהייתה תמיד חורף. התקופה בה שמעתי את "Shine on" כמעט כל יום. אז, מלפני מליון שנה. מלפני שלוש שנים זה היה רק? זה נראה כמו מליון. -ריק רייט מפעיל את קסמיו בהתחלה הטעונת רגשות של "שיין און" חלק ראשון. השמיים נהיים אפורים בינתיים. אני נזכרת בהפסקה מיותמת אחת, בה ישבתי בפינה של בית הספר החדש. בית הספר המגעיל הזה. בית הספר הרע הזה, הגדול הזה. בו השמיים נראו רחוקים יותר. בו העצים נראו כסתם תפאורה. בו כל הילדים בחצר נראו סתמיים, לא אמיתיים. -גילמור נכנס בכמה תווים מרטיטים. כמה לבד שהייתי אז, אני חושבת... לבד כמו שהגיטרה של גילמור נשמעת עכשיו. למרות שהצטרפו גם התופים של מייסון. כל תו ותו צורב לי את החזה עכשיו. כל תו ותו היה החבר הכי טוב שלי אז. הם היו היחידים שהבינו את היופי שאפשר ליצור מהבדידות. ואת הבדידות שאפשר ליצור מהיופי. אני נזכרת במסיבה אחת מהגיהנום. אז מלפני מיליון... אה. סליחה, שלוש שנים. כולם עומדים במעגל, הבנות היפות והבנים היפים מקבלים נשיקה אחר נשיקה: "רוני, אורי, דניאל, כפיר, יסמין... מתי אני?" חשבתי לי. "זה כנראה לא יקרה..." "Now there's a look in you eyes Like black holes in the sky..." המבט שלי באמת היה כמו שני חורים שחורים בשמיים. שני חורים שחורים שנהיים קטנים וחזיריים כשאני מחייכת. אני זוכרת איך התחברתי עם כל מילה ומילה- תקועה באש צולבת בין ילדות ותהילה? אני. מטרה? אני זרה? אני. קדושה מעונה? בוודאי שזאת הייתה אני! ואולי באמת הושטטתי יד מוקדמת מדי אל הסוד? אולי אני פיספסתי משהו בדרך? אני זוכרת איך הרגשתי כמו הצעיף האדום שעף ברוח. "כן, אני מוסיפה קצת צבע לנוף- אבל עפה רק לאן שהרוח לקוחת אותי." ואז אני נזכרת שקיבלתי נשיקה! מהבחור הכי מקובל בשכבה... נשיקת רחמים ללא ספק. רחמים, או אולי חסד. עד היום אני לא יודעת. ואני, כמו טיפשה- נתתי נשיקה לבחור "מקובל" אחר אחרי שהבטחתי לעצמי שדבר כזה אני לא אעשה. וראיתי את כל השאר, עם המבטים העצובים בעיניים. בדיוק כמו שלי. איזו טיפשה הייתי. אני לועגת לעצמי. איזה משחק מטופש זה היה. "Welcome my son Welcome to the machine, Where have you been?" באמת איפה הייתי? -הצלילים המתכתיים של רייט והתופים הדרמטיים של מייסון כמעט מעלים לי דמעות בעיינים. אולי עכשיו כשאני מסתכלת על זה לא סבלתי כמו שחשבתי אז? ובסך-הכל מה יש לי להתלונן? אולי לא היה לי כל-כך נורא אחרי הכל... ועדיין הייתי אכולת קנאה בבן-אדם שלימד אותי כל מה שאני יודעת. ומה הוא היום? היום הוא כבר הרבה פחות נערץ, הרבה פחות נשגב. ואז אני תוהה, השינוי חל בי, או בו? אני מתפשרת על השינוי בשנינו. צחוק של אנשים רבים ברקע, הם מרימים כוסות יין לחיים. איך תמיד חשבתי שהם צוחקים עלי. -באסים לועגים של ווטרס נכנסים. גיטרה מזלזלת של גילמור. Come in here dear boy, have a cigar You're gonna go far, fly high You're never gonne die You're gonna make if you try They're gonna love you" "למה לשקר לי ווטרס? הרי אתה יודע שאני אמות לבד..." באמת חשבתי שאני אמות לבד?! מתחיל לרדת גשם לקראת סוף אוגוסט! השמיים מתקדרים וגשם של גיטרות חשמליות וזלזול יורד.
