קלייטון.ש
Well-known member
ציפיתי שהאשה תתקשר בדרישות חד משמעיות שאחזור הביתה, אבל לא. שקט מוחלט מצידה, כל השבוע. לא טלפון ולא וואצאפ.
לעומת זאת ספגתי מאות שיחות מהראשונה ומהבנות (טוב לא ממש מאות, אבל זה הרגיש ככה).
הראשונה התקשרה והבהירה לי שאם אני לא חוזר הביתה מיד, היא באה לקחת אותי בכוח. זה לא איום ריק, היא הרבה יותר חזקה ממני, לאין ערוך יותר מיומנת. יכולה לגרום לי לאבד את ההכרה (כבר עשתה את זה פעם אפילו בלי לגעת בי) ולסחוב אותי מעולף לרכב.
הבנות התקשרו וכתבו כמה פעמים "אבא מתי אתה מתפנה".
עניתי לכולן - כשתתרחב המלחמה לצפון בפועל אני אתפנה. שיבואו חיילים וידפקו לי בדלת ויגידו לי להסתלק. לא משנה לי מאיזה צבא הם יהיו.
האזעקות והבומים וצרורות הירי ששומעים מפעם לפעם לא מרשימים אותי.
הבחורה שבאה בימי חמישי לנקות את היחידה התפנתה, עם ילדיה הקטנים, למלון בירושלים. התכתבתי איתה וסיפרה לי שיש להם חדר, שלוש ארוחות ביום ותעסוקה מגוונת לילדים. הכל על חשבון המדינה. אמרתי לה - תהני. המסכנה יכולה רק לחלום על חופשה כזו על חשבונה. אז לפחות לה יוצא משהו טוב.
בינתיים הגיע יום שישי ואף מילה מהאשה, אמרתי שאם ככה היא רוצה לשחק, מלוכלך, טיפול בשתיקה וכאלה, אז אין לי ברירה אלא להודות בהפסד. אם ככה אין ברירה אלא לחזור הביתה.
אבל בשישי בבוקר פתאום הופיעה בדלת, סוחבת קופסאות של אוכל, והכי חשוב - שני בקבוקי ויסקי.
הסבירה לי שאם החלטתי להתפנות כשכבר מתחוללים הקרבות ביישוב, אני צריך שיהיה מישהו שיחלץ אותי במהירות, ולא שאצטרך לחכות לאוטובוס תחת אש חיה.
אחרי הצהרים שאלה אותי אם אני חושב שהמלחמה בצפון תיפתח בשעות הקרובות, והיא תצטרך לנהוג, או שהיא יכולה לשתות בלי חשש. אמרתי לה שאני בטוח שלא תהיה מלחמה בשעות הקרובות. ובאמת לא היתה. מה שעושה אותי פרשן צבאי ממדרגה ראשונה.
הבוקר ישבנו בחצר. היישוב די נטוש, לא לגמרי אבל רוב התושבים עזבו, והכל שקט באופן מיוחד. אפילו טרטור הכטב"ם שמסייר כל הזמן פסק לזמן מה, או שהוא התרחק מעבר לטווח השמיעה. אמרה לי שאפשר להתמכר לשקט הזה, והיא מבינה אותי.
לעומת זאת ספגתי מאות שיחות מהראשונה ומהבנות (טוב לא ממש מאות, אבל זה הרגיש ככה).
הראשונה התקשרה והבהירה לי שאם אני לא חוזר הביתה מיד, היא באה לקחת אותי בכוח. זה לא איום ריק, היא הרבה יותר חזקה ממני, לאין ערוך יותר מיומנת. יכולה לגרום לי לאבד את ההכרה (כבר עשתה את זה פעם אפילו בלי לגעת בי) ולסחוב אותי מעולף לרכב.
הבנות התקשרו וכתבו כמה פעמים "אבא מתי אתה מתפנה".
עניתי לכולן - כשתתרחב המלחמה לצפון בפועל אני אתפנה. שיבואו חיילים וידפקו לי בדלת ויגידו לי להסתלק. לא משנה לי מאיזה צבא הם יהיו.
האזעקות והבומים וצרורות הירי ששומעים מפעם לפעם לא מרשימים אותי.
הבחורה שבאה בימי חמישי לנקות את היחידה התפנתה, עם ילדיה הקטנים, למלון בירושלים. התכתבתי איתה וסיפרה לי שיש להם חדר, שלוש ארוחות ביום ותעסוקה מגוונת לילדים. הכל על חשבון המדינה. אמרתי לה - תהני. המסכנה יכולה רק לחלום על חופשה כזו על חשבונה. אז לפחות לה יוצא משהו טוב.
בינתיים הגיע יום שישי ואף מילה מהאשה, אמרתי שאם ככה היא רוצה לשחק, מלוכלך, טיפול בשתיקה וכאלה, אז אין לי ברירה אלא להודות בהפסד. אם ככה אין ברירה אלא לחזור הביתה.
אבל בשישי בבוקר פתאום הופיעה בדלת, סוחבת קופסאות של אוכל, והכי חשוב - שני בקבוקי ויסקי.
הסבירה לי שאם החלטתי להתפנות כשכבר מתחוללים הקרבות ביישוב, אני צריך שיהיה מישהו שיחלץ אותי במהירות, ולא שאצטרך לחכות לאוטובוס תחת אש חיה.
אחרי הצהרים שאלה אותי אם אני חושב שהמלחמה בצפון תיפתח בשעות הקרובות, והיא תצטרך לנהוג, או שהיא יכולה לשתות בלי חשש. אמרתי לה שאני בטוח שלא תהיה מלחמה בשעות הקרובות. ובאמת לא היתה. מה שעושה אותי פרשן צבאי ממדרגה ראשונה.
הבוקר ישבנו בחצר. היישוב די נטוש, לא לגמרי אבל רוב התושבים עזבו, והכל שקט באופן מיוחד. אפילו טרטור הכטב"ם שמסייר כל הזמן פסק לזמן מה, או שהוא התרחק מעבר לטווח השמיעה. אמרה לי שאפשר להתמכר לשקט הזה, והיא מבינה אותי.