TheWindCriesMary
New member
אז החרדות האלה...
לא עוזבות, לא מרפות. הזמן בין בדיקה לבדיקה לא עובר מהר יותר, ההמתנה לא הופכת קלה יותר, ההקלה שמגיעה בעקבות בדיקה מוצלחת לא נמשכת יותר זמן.
בשבוע שעבר חשבתי שקצת הצלחתי לשחרר. סקירה מוצלחת שבעקבותיה סיפרתי לאנשים על ההריון. בטן שיצאה ושופינג של בגדי הריון והמון "בשעה טובה" מכל הצדדים שקצת רוממו אותי.
והשבוע שוב התחלתי להילחץ - ומה יקרה אם זה פתאום יגמר? ומה אם זה כבר נגמר ואני לא יודעת? והכל בסדר שם בפנים? והכאבים האלה זה נורמלי? וזה שההקאות נעלמו? וזה שהן חזרו? וזו רק אני, או שהבטן נראית קטנה יותר היום?
ובכל פעם שאני מצליחה טיפטיפה לשחרר - לעשות מסאז', לשחות, לצאת לטיול - אני אוכלת את עצמי אחר כך. נכון, זה היה מסאז' הריון - אבל זה באמת היה הכרחי? ונכון, המסלול שעשינו בטיול היה הליכה מתונה של שעתיים, וגם אם היו בו כמה קטעים קשים, זה לא קשה יותר מאימון מתון בחדר כושר - אבל מה אם בכל זאת התאמצתי יותר מדי? ואולי לא הייתי צריכה לאכול את הגבינה ההיא?
ועכשיו זה לא רק אני ועובר; עכשיו זה אני ועוברית, שאני כבר יודעת שהיא עוברית ויש לה צורה מוחשית ולא של נקודה שחורה על המסך, וחצי עולם שכבר יודע על ההריון ואומר לי בחיבה "יו, הבטן כבר יצאה!" (אם לא מנסה ללטף אותה. בחייאת, אם חסר לכם משהו ללטף - תאמצו כלב!).
כבר אי אפשר להסתיר, אי אפשר להדחיק. בכל רגע יש תזכורת - בבגדים, במבטים, בשאלות של אנשים, בבחילות שעוד מפציעות מדי פעם (עליהן דווקא הייתי מוותרת). כבר שבוע 18 ועדיין לא סיפרתי לחברים שאני לא אמורה לפגוש בזמן הקרוב.
ואף אחד לא באמת מבין. כולם מסתכלים עלי כאילו אני פסיכית, כי הרי השליש הראשון כבר עבר, הסקירה תקינה, אז מה יש לך לדאוג? מחר אני הולכת לעשות חלבון עוברי ו-ווריפיי, שוקלת לבקש US אם אני כבר במרפאה ויודעת שאקבל את מבט ה"מה את פסיכית" מכל פקידת קבלה, אחות ורופא במרפאה. מצד שני - האלטרנטיבה היא לחכות שבוע לתוצאות ורק אז ללכת לרופא הקבוע שמכיל את החרדות שלי. לחכות שבוע, שזה נצח בעולם שלי.
אוף.
לא עוזבות, לא מרפות. הזמן בין בדיקה לבדיקה לא עובר מהר יותר, ההמתנה לא הופכת קלה יותר, ההקלה שמגיעה בעקבות בדיקה מוצלחת לא נמשכת יותר זמן.
בשבוע שעבר חשבתי שקצת הצלחתי לשחרר. סקירה מוצלחת שבעקבותיה סיפרתי לאנשים על ההריון. בטן שיצאה ושופינג של בגדי הריון והמון "בשעה טובה" מכל הצדדים שקצת רוממו אותי.
והשבוע שוב התחלתי להילחץ - ומה יקרה אם זה פתאום יגמר? ומה אם זה כבר נגמר ואני לא יודעת? והכל בסדר שם בפנים? והכאבים האלה זה נורמלי? וזה שההקאות נעלמו? וזה שהן חזרו? וזו רק אני, או שהבטן נראית קטנה יותר היום?
ובכל פעם שאני מצליחה טיפטיפה לשחרר - לעשות מסאז', לשחות, לצאת לטיול - אני אוכלת את עצמי אחר כך. נכון, זה היה מסאז' הריון - אבל זה באמת היה הכרחי? ונכון, המסלול שעשינו בטיול היה הליכה מתונה של שעתיים, וגם אם היו בו כמה קטעים קשים, זה לא קשה יותר מאימון מתון בחדר כושר - אבל מה אם בכל זאת התאמצתי יותר מדי? ואולי לא הייתי צריכה לאכול את הגבינה ההיא?
ועכשיו זה לא רק אני ועובר; עכשיו זה אני ועוברית, שאני כבר יודעת שהיא עוברית ויש לה צורה מוחשית ולא של נקודה שחורה על המסך, וחצי עולם שכבר יודע על ההריון ואומר לי בחיבה "יו, הבטן כבר יצאה!" (אם לא מנסה ללטף אותה. בחייאת, אם חסר לכם משהו ללטף - תאמצו כלב!).
כבר אי אפשר להסתיר, אי אפשר להדחיק. בכל רגע יש תזכורת - בבגדים, במבטים, בשאלות של אנשים, בבחילות שעוד מפציעות מדי פעם (עליהן דווקא הייתי מוותרת). כבר שבוע 18 ועדיין לא סיפרתי לחברים שאני לא אמורה לפגוש בזמן הקרוב.
ואף אחד לא באמת מבין. כולם מסתכלים עלי כאילו אני פסיכית, כי הרי השליש הראשון כבר עבר, הסקירה תקינה, אז מה יש לך לדאוג? מחר אני הולכת לעשות חלבון עוברי ו-ווריפיי, שוקלת לבקש US אם אני כבר במרפאה ויודעת שאקבל את מבט ה"מה את פסיכית" מכל פקידת קבלה, אחות ורופא במרפאה. מצד שני - האלטרנטיבה היא לחכות שבוע לתוצאות ורק אז ללכת לרופא הקבוע שמכיל את החרדות שלי. לחכות שבוע, שזה נצח בעולם שלי.
אוף.
