אז היה ממש נחמד.
חייכנו כל הערב, הישרנו מבטים, אפילו הצלחנו להעמיק קצת. דייט ראשון, ובכל זאת. למחרת היא הודיעה שהיה מאד מעניין, "אבל לא נראה לי שיתאים". ואני הבנתי. 'היא צריכה מצ'ואיסט'. ראיתי את זה כבר אז, במבט שלה, אבל נתתי צ'אנס. אבל לא, גבר צריך להיות המשענת, זה שיוביל, זה שיציל אותה מכל רע. ואני, אני לא כזה. וגם לא מחפש להשתנות.
רגישות גבוהה, מכירים? אז היא לא פוסחת על שני הסעיפים. רגישות בהקשבה, רגישות בהכלה, רגישות בחיבוקים. וגם, מה לעשות, רגישות לסביבה. מה שמדהים הוא, שזה ממש לא פחות מנת משכל מאלה ש'מוכשרים' חברתית. אולי אפילו להפך - יותר מודעות, יותר מחשבות. כל זה גורם להיות שקט, להרגיש את מה שקורה.
אבל עם בנות, בכלל. גילוי נאות: גדלתי במשפחה דתית מאד. לא חרדית, אלא דתית-לאומית-תורנית. במהלך השנים נפתחתי יותר ויותר. הכרתי עולם, מבטים שונים ויפים על החיים. הרבה פחות מוחלטות ואידיאולוגיות נוקשות. כיום אי אפשר להגדיר אותי ממש דתי, אבל גם לא חילוני. אני אוהב את המקום הזה באמצע. את היכולת לרקוד עם הדת, לטעום משני הצדדים. להתקרב, להתרחק ולצחוק. אני באמת מרגיש שאי אפשר להגיד לי מה הדרך הנכונה, אלא שאני אדלה את נקודות היופי מכל דבר שאפגוש.
איך כל זה קשור? כתוצאה מזה לא היו לי הרבה קשרים עם בנות. חונכנו בבית שהקשרים הם רק למטרת חתונה, ועד אז, רק "שלום שלום".. זה גרם לי להיות הרבה יותר ביישן עם בנות. אני יודע, זה יכול להיות חמוד, אבל זה בעיקר מפריע לי להרגיש בנוח. וגם המקום הלא-מוגדר הזה מבחינה דתית, יש הרבה בחורות שלא יעכלו אותו.
ולבסוף, מגיע בחור בן 23, רגיש, חמוד, עמוק, חייכן (סליחה על הסופרלטיבים, זה בשביל הביטחון
), אבל משהו עוצר. רגישות, ביישנות, חוסר ניסיון וחוסר הגדרה.
ומה כבר ביקשתי. בחורה נחמדה, עם חן וקריצה, שתכיל אותי ואני אותה. שנוכל להירדם ראש אל ראש על הכרית, ללחוש מילים שמובנות רק לנו צמוד-צמוד לאוזן. להתכרבל אחד בשני בסוף יום ארוך, להריח את ריח השמפו מהשיער.
וגם לשתוק ביחד.
כי אין דבר יפה יותר מלשתוק בשניים.
בהצלחה
