אז היה ניתוח... ולא מצאו כלום. 
אני קוראת שקטה בפורום כבר שנה, אבל עכשיו אני מוכרחה לשתף.
הסיפור הוא די רגיל - כאבים שהלכו והחריפו, בעיות בשירותים (כמו אישה בת שמונים), שום ממצא הגיוני, רופאים שאומרים שאני חרדתית או היסטרית ושזה בראש שלי, משככי כאבים עם תופעות לוואי לא נעימות - כאבים מכפילים את עצמם כשעברתי גלולה, סוף סוף עולה הרעיון של אנדו' ולמזלי התגלגלתי למרפאת אנדו' בשיבא, לקרן הנהדרת ולד"ר סוריאנו.
בשלב הזה כבר אין לי חיים. אני ישנה חמש עשרה שעות ביום ומסטולה ממשככי כאבים בשאר הזמן. הכל התפרק; השמירה על משקל תקין התפוררה (למי יש אנרגיה לבשל בריא כשכואב כל הזמן? או לעשות הליכות כשכואב?), אני לא רוצה לפגוש אנשים כי אני רעת מזג (כי כואב) וכי אני לא רוצה לראות אותם מרחמים עלי - או יותר גרוע, שנמאס להם לראות אותי מעווה את הפנים כל כמה דקות - ואיכשהו נהייתי מין בטטה שיושבת ומעלה עובש, בדיוק כמו החיים שלי.
בעלי ואני לא רוצים ילדים, וסוריאנו הציע כריתת רחם (שלפעמים מקלה מאד על אנדו'). זה שימח אותי. חיכיתי ארבעה חודשים לניתוח והוא היה שלשום, ואז...
טוב, הכותרת כבר אומרת את זה. כן, הורידו את הרחם. עם זה אין לי בעיה. אבל לא מצאו אנדו'. לא מצאו כלום, ובא לי לבכות כי עכשיו אין אישור שאני לא פסיכית, אין אישור שכל הכאבים האלה לא בראש שלי, אין שום ערובה שתהיה הקלה בכאבים. אני מנסה לומר לעצמי להיות סבלנית, לחכות שבועיים שהרחם יחזור מביופסיה (אמרו שסביר שהרחם עצמו היה נגוע עמוקות, מה שנקרא אדנומיוזיס) - ולקוות שכל הכאב שאני מרגישה עכשיו הוא רק פוסט-ניתוח, ולא אותם כאבים מאוסים ומוכרים.
את כל החודשים האחרונים העברתי בתכנונים של 'אחרי הניתוח', בהנחה שהכאב יפחת, שזה באמת אנדו'. אם זה לא אנדו'... אני פשוט לא יודעת מה לעשות. זה אומר שאני תקועה עם כאבים לא מוסברים עד סוף ימי? שאין תקווה שזה יעבור, שאני אוכל ללכת לשירותים כמו בנאדם הגיוני? איך לומדים בכלל לחיות עם הכאבים האלה, ויותר גרוע - איך מתמודדים עם זה שכבר פתחו את הבטן שלי והסתכלו בפנים ועדיין לא מצאו כלום? איך אני הולכת לחיות עם זה?
אני קוראת שקטה בפורום כבר שנה, אבל עכשיו אני מוכרחה לשתף.
הסיפור הוא די רגיל - כאבים שהלכו והחריפו, בעיות בשירותים (כמו אישה בת שמונים), שום ממצא הגיוני, רופאים שאומרים שאני חרדתית או היסטרית ושזה בראש שלי, משככי כאבים עם תופעות לוואי לא נעימות - כאבים מכפילים את עצמם כשעברתי גלולה, סוף סוף עולה הרעיון של אנדו' ולמזלי התגלגלתי למרפאת אנדו' בשיבא, לקרן הנהדרת ולד"ר סוריאנו.
בשלב הזה כבר אין לי חיים. אני ישנה חמש עשרה שעות ביום ומסטולה ממשככי כאבים בשאר הזמן. הכל התפרק; השמירה על משקל תקין התפוררה (למי יש אנרגיה לבשל בריא כשכואב כל הזמן? או לעשות הליכות כשכואב?), אני לא רוצה לפגוש אנשים כי אני רעת מזג (כי כואב) וכי אני לא רוצה לראות אותם מרחמים עלי - או יותר גרוע, שנמאס להם לראות אותי מעווה את הפנים כל כמה דקות - ואיכשהו נהייתי מין בטטה שיושבת ומעלה עובש, בדיוק כמו החיים שלי.
בעלי ואני לא רוצים ילדים, וסוריאנו הציע כריתת רחם (שלפעמים מקלה מאד על אנדו'). זה שימח אותי. חיכיתי ארבעה חודשים לניתוח והוא היה שלשום, ואז...
טוב, הכותרת כבר אומרת את זה. כן, הורידו את הרחם. עם זה אין לי בעיה. אבל לא מצאו אנדו'. לא מצאו כלום, ובא לי לבכות כי עכשיו אין אישור שאני לא פסיכית, אין אישור שכל הכאבים האלה לא בראש שלי, אין שום ערובה שתהיה הקלה בכאבים. אני מנסה לומר לעצמי להיות סבלנית, לחכות שבועיים שהרחם יחזור מביופסיה (אמרו שסביר שהרחם עצמו היה נגוע עמוקות, מה שנקרא אדנומיוזיס) - ולקוות שכל הכאב שאני מרגישה עכשיו הוא רק פוסט-ניתוח, ולא אותם כאבים מאוסים ומוכרים.
את כל החודשים האחרונים העברתי בתכנונים של 'אחרי הניתוח', בהנחה שהכאב יפחת, שזה באמת אנדו'. אם זה לא אנדו'... אני פשוט לא יודעת מה לעשות. זה אומר שאני תקועה עם כאבים לא מוסברים עד סוף ימי? שאין תקווה שזה יעבור, שאני אוכל ללכת לשירותים כמו בנאדם הגיוני? איך לומדים בכלל לחיות עם הכאבים האלה, ויותר גרוע - איך מתמודדים עם זה שכבר פתחו את הבטן שלי והסתכלו בפנים ועדיין לא מצאו כלום? איך אני הולכת לחיות עם זה?
