אז הינה כמו הבעת משאלה ואני הגעתי - סיפור.

[מורני !]

אז הינה כמו הבעת משאלה ואני הגעתי - סיפור.



סיפור על מוות ידוע מראש. יש מוות של הגוף ומוות של הנפש. לפעמים הם באים ביחד.. אצלי לא. הנפש שלי גססה כבר הרבה זמן - מפעם לפעם ניראה כאילו מצאו לה תרופה חדשה.. ובאמת זמן מה ניראה שהיא מתאוששת.. אבל אז הסתבר שהתרופה לא עוזרת והתדרדרות חלה שוב. וכך לאט לאט לאט גסיסה איטית מאוד וכואבת מאוד. כל דמעה שיורדת מעניי עכשיו .. סוגרת עוד מסמר בארון הקבורה של נשמתי. והדמעות יורדות ויורדות. לדמעות שלי יש נטייה לבוא בלילה. למה זה ככה? אני משערת שבגלל שבמשך היום אני עסוקה ולכן לא יוצא לי לחשוב כל כך על עצמי. ובלילה בבדידות שלי במיטתי.. הדמעות מגיעות. והסיוטים. לכו תבינו - איזה הבדל. ביום מחייכת בלילה בוכה. ביום חיים - בלילה גסיסה. פעם חשבתי שאף פעם לא תרים ידיים שתהייה מספיק חזק להרים את שנינו למעלה. גם כשאמרת שלא סירבתי להאמין. זה לא קשור אלייך עכשיו. זה קשור אליי. את מספרת לי על פרצופים עצובים שאת עושה בצאט ולא סיפרת על הדברים האלו.. כן. צודק. אני לא יכולה לבוא אלייך ולהגיד - אני לא יכולה יותר!!!!!!!1 לא יכולה. אני מתה מעט כל יום. אני לא יכולה להפיל עלייך את כל ההצלה שלי. לא יכולה לצפות ממך שתבוא ותסחוף אותי מהרוע. מהכאב. שתנגב את הדמעות. לא יכולה לצפות ממך לאלו. לא יכולה לצפות מאף אחד... אולי מעצמי אבל אני כבר מזמן התייאשתי ממני. איך ההוא כתב - את חולה... אז יכול להיות. מחלה נפשית קשה מאוד. כנראה. כשקראתי את זה לא חשבתי ככה... אבל עכשיו פתאום התמונה ברורה.. האמת מטושטשת אבל רק בגלל הדמעות. הלוואי והייתי כמו שי כאן - ממציאה את הסיפור. אז טוב אני מודיעה - אני הרמתי ידיים. אני התייאשתי. מעצמי ממכם. מעצמי. אין לי כוח. אני לא יכולה יותר להתמודד. אני לא רוצה יותר לנסות להתמודד רק בשביל לגלות שאני לא מצליחה. ותכתבו - שאני בסדר. ותתקשר ותדרשו בשלומי. ואני אגיד הכל בסדר - זה היה סתם. כמו תמיד. אבל לא. הפעם הנשמה מתה. והגוף... אם רק יכולתי לשים לזה קץ. אם רק יכולתי - הייתי עושה. אם רק היה לי את האומץ. אבל אני פחדנית - תמיד חושבת מה יקרה אם אני לא אצליח. איך אח``כ להסתכל על ההורים שלי שכל זה כל כך לא מגיע להם? מגיע להם ילדה טובה. לא כמוני - מושחתת מהיסוד. אז זה הסיפור. על מוות ידוע מראש. שנקבע ... וכרגע יצא אל הפועל. אל תדאגו אנשים - אני מחר בבוקר אקום ואחייך. אפילו אם רק מבחוץ - אף אחד לא יידע. גם לא אתם. אף אחד לא יידע את מה שקורה בלב שלי.. שהופך לקר מרגע לרגע כי המוות שולט בו יותר ויותר. שאלת מה עם אן. אז אני לא אראה יותר את אן. היה ערב אחד שהייתי במצב דומה (עוד לא הגעתי למצב בו אני עכשיו - אני מפעם לפעם שוברת שיאים במקומות הנמוכים אלייהם אני מגיעה - ומפעם לפעם אני חושבת שזה הכי נמוך - ואז מסתבר שלא) אז הייתי במצב דומה והתקשרתי אלייה. ואני, בשבילי זה השיא. להתקשר ולבקש עזרה. ועשיתי את זה. רק אני חדשה בדברים האלו, של לבקש עזרה, ואני עושה את זה קצת עקום. לא יכולה לבוא וישר לשפוך הכל. אז תמיד קודם אני מדברת שטויות - מה נשמע, וכו`. מלא מלא שטויות. מה שלום ההוא.. מה קורה עם זה.. וכו`. ואז מגיעה לעיקר.. בקושי.. אז שאלתי אותה ... את אן היקרה... אם היא עסוקה.. והיא אמרה שכן. היא עסוקה. נכון היא בן אדם ויש לה משפחה ובלה בלה בלה.. זו הייתה פעם ראשונה שהתקשרתי. והיא הייתה עסוקה. וזהו. היא לא שמעה ממני יותר. לך אני לא יכולה להעלם .. ליבי אצלך.. תמיד תמיד אני אצטרך לחזור. כמו הערב. ניתקת את הטלפון. אפילו שהרגשתי שאתה עושה לי עוול.. שאתה לא מבין ולא איכפת לך.. אתה גם לא מנסה להבין - בכל זאת ניסיתי לדבר. ואפילו גם דיברתי. וצרחתי. לפעמים אני חייבת לצרוח. אתה מקבל מיזה פלשבקים אחרים ואני מתנצלת. אבל לפעמים אני חייבת לצרוח. שמישהו יקשיב שמישהו יגיב שמישהו יציל אותי מעצמי. מהחלטותיי. זהו השפיות האחרונה הלכה לה. ועכשיו רישמית אני לא שפוייה. וזה טוב. זה טוב מאוד. אני יכולה לצרוח. אני יכולה לבכות. אני יכולה לאשפז את עצמי במוסד סגור. יש לי תרוץ מעולה. אני לא ש פ ו י ה!!!!!! אני לא מפילה עלייך אחריות לכלום. אני פונה אלייך בגלל שזה גם להסביר לך. ולהסביר למי מחבריי שיקרא את זה. ולכל אלו שמעבירים ביקורת - לא אני לא מחפשת תשומת לב. לא מחפשת לזעזע עולמות. אני מחפשת את המוות .. ולאט לאט הוא הגיע. לאט לאט בשקט בשקט הוא השתלט על נשמתי. טוב אני לא ברורה כבר לעצמי והגיע הזמן לסגור את הבאסטה. לא לדאוג אני אקום בבוקר ויהיה בסדר.

 

[alona..]

מורן

מורן

לכתוב סיפור שכזה זה לזעוק לעזרה. תגידי שלא, תגידי מה שאת רוצה. זה לא ממש ישנה. כן, אולי כואב לשמוע אבל מה שאת חושבת על עצמך כבר לא ממש ישנה. את לא אובייקטיבית ואין סיכוי שתהיי כזו, לא בתקופה הקרובה. מכירה את הסיפורים עם הרמזים המקדמים? אלו שלמדנו בביה``ס בשעורי ספרות? אז ברוב המקרים אף אחד לא קלט את הרמזים המקדמים. ורק בסוף, אחרי שידועה הפואנטה, רק בקריאה שניה פתאום הכל ברור, פתאום כל מילה מונחת במקומה. נכון, אני לא יודעת מה הסוף בסיפור שלך, גם את לא יודעת, ההבדל הוא שאת יכולה ליצור את הסוף שלך. להחליט מתי הוא יגיע ואיך הוא יראה. ולהחליט איך תראה כל הדרך.. עד השניה האחרונה. את זועקת לעזרה, כבר המון זמן, ושלחתי יד, וניסיתי, ולא קיבלת. אם לא תרצי לעזור לעצמך אף אחד לא יוכל לך. אבל במצבך לא תוכלי לראות את ניצוץ החיים, לא תרשי לעצמך. למטה הכי קל ליפול ואולי את לא טיפוס של מלחמות, מי כן בעצם.. הלוואי והכל היה יותר קל. אבל שתדעי ילדה, יש אנשים שהיו שהינם ושיהיו במצבים קשים משלך. צרת רבים נחמת טיפשים, נכון, אבל האנשים האלו קמים. מהתחתית של התחתית, מהמיץ של הזבל. הם קמים. והם חיים מחדש. את לא תתאבדי בכדי לא לגרום עוול להורייך.. אבל תשארי בחיים, חיה מתה, ותגרמי עוול לעצמך.. לא ממש חכם. את פה, חיה וקיימת, וחרא וקשה ומסריח ונורא. את לא עובדת עלינו ולא אף אחד אחר כשאת קמה בבוקר ולובשת מסיכה. את חיה וקיימת? אז תתחילי לבעוט!!! ואם את לא יכולה לבד אז תני את הכבוד למישהו שהושיט לך את היד. ואל תאמרי שלא מושיטים, תפקחי עיניים, אם לא תרצי לעזור לעצמך אף אחד לא יוכל לך (כבר אמרתי?) קומי, ותתחילי לבעוט!!!

 

[תות-בננה]

גם אני...



את לא היית מאמינה כמה אנחנו דומות בהרגשה הזאת של כישלון שאין לאף אחד ועוד הרבה רגשות מעורבים, אבל הרגע הבנתי שיש את זה לא רק לי- את כתבת את זה בדרך שלא יכלתי לכתוב, אבל אני מרגישה שיש לך עוד משהו, שעדיין לא כתבת עליו... את עוצרת את עצמך באמצע- קשה לך לספר. אני בטוחה שלשתינו יש את ההרגשה הזאת מסיבה אחרת, אבל תדעי שאני מבינה אותך.

 

[מורני !]

תודה



ומצטערת שאת מרגישה כמוני.

 

[רותי ב.]

מורן, רק רציתי שתדעי



שקראתי, ואני אגיב אולי יותר מאוחר בצורה יותר מסודרת.

 

[רותי ב.]

למורן



דמות אחת לא מצאתי בכל הסיפור – את הדמות של האדם היחיד שיכול באמת לעזור ל`נשמות חולות`, לנשמות `חולות מאד`, או `חולות קצת`, או מדוכאות, או עצובות, או שהלילות שלהן הפכו לסיוט ממושך, במצבי גסיסה כאלה או אחרים, סרוטות, חרוטות, ועוד ועוד. מכל הסוגים והמינים. איפה הדמות שהכי אמורה להכיר נשמות, למה מדמות כזו לא ביקשת עזרה? חמודה, אל תכעסי, אבל את צריכה עזרה, ואת צריכה אותה ממישהו שיש לו את הכלים לזה, כי לי אין, ונדמה לי שגם לאנשים אחרים אין. וראיתי אתמול בתשובה שלך למישהו, שאת גם לא ביקשת את עצתו, אז אולי גם לא את עצותי, את עצותינו, שלנו פה, של כולנו, אבל תביני, אני, אנחנו, איננו יכולים לעזור יותר, אלא רק להשתתף בכאב, ולפעמים זה נראה מאולץ, לפעמים זה נראה כמו סתם קלישאות, סיסמאות, שמישהו תיכנת אותנו להגיד, או בשמחות קטנות, אנחנו יכולים לעוץ עיצה, להקשיב, וזהו, ודי, ולא תמיד זה מספיק, מורן. לפעמים את לא רוצה `תרופות` כאלה, לפעמים גם אם את רוצה, זה כמו אקמול, איזה משכך כאבים לרגע או שעה או קצת יותר, אבל לא זה שירפא את הכאב, את מה שגרם לו, את הפצעים של בפנים, ועוד. את בעצמך כתבת שלפעמים את שוברת שיאים במקומות הנמוכים אליהם את מגיעה. כלומר, זה הולך ונעשה רע עם הזמן. קראתי גם מה שאלונה כתבה לך, וכן, אני מסכימה איתה שזו קריאה לעזרה. אבל איך אפשר לעזור למישהו שאינו רוצה בזה? בין המילים שלך אני מוצאת דמויות שונות. (1) אותך, החייכנית, של היום, העסוקה בכל כך הרבה דברים שאין לך זמן לחשוב על עצמך. הגוף החי, המספר. (2) אותך, הדומעת בבדידותך ובסיוטיך. הנשמה הגוססת, הכמעט מתה. (3) הדמות השלישית היא `הוא`, שתמיד חשבת שהוא יכול להרים את שניכם למעלה, הוא שהודה שאיננו יכול ואת סירבת להאמין. המשפט: ``את מספרת לי על פרצופים עצובים שאת עושה בצאט ולא סיפרת על הדברים האלו.. `` למי הוא שייך – לו, לאיזו `לה` נוספת, למספר (2)? את כותבת שאת לא יכולה להפיל עליו את כל ההצלה שלך, את הרצון שיוציא אותך מהרוע, מהכאב, שינגב לך את הדמעות, אבל קצת קודם כתבת שדווקא ציפית שיהיה לו די כח להרים את שניכם, וסירבת להאמין כאשר הודה שאיננו יכול. למה את כותבת שתצטרכי לחזור אליו תמיד, מה פירוש הביטוי `ליבי אצלך…` למה הכוונה? התקשרת אליו, דיברת, אפילו צרחת (לפעמים את חייבת לצרוח, את כותבת, שמישהו יקשיב, יגיב, שמישהו יציל אותך מעצמך, אבל את יוצאת מנקודת הנחה שהוא חייב להקשיב לזה – למה?), למרות שהרגשת שהוא לא מבין, ולא איכפת לו, והוא ניתק את הטלפון. ו- לו את רוצה להסביר, ועליו את לא מפילה אחריות לכלום. (4) אף אחד – כל מי שאת לא יכולה לצפות מהם לעזרה. אף-אחד זה גם כולם, אף אחד זה גם `אתם`. אף-אחד לא יידע שהנשמה מתה, שהלב מת, את כותבת. אף-אחד גם לא אחראי לכלום, את כותבת. (5) עצמך – מעצמך את התייאשת, את כותבת, ולעצמך את מייחסת כבר מחלה נפשית קשה מאד, כמו שההוא כתב, שבהתחלה לא חשבת כך, אבל עכשיו התמונה ברורה, למרות הדמעות המטשטשות. (6) שי, היית רוצה להמציא סיפורים, כמוהו. (מאין לך שזה לא מגיע מחומרים שהוא חווה באמת? (7) ההורים, שמגיעה להם ילדה טובה, את כותבת, לא כמוך… (8) אן. לא הבנתי מי זו, אבל את העזת והתקשרת אליה, באחד הערבים, כאשר היית במצב דומה. ביקשת עזרה. אחרי שהתפתלת סביב סביב בכל מיני שאלות שלא קשורות, (לא אמרת לה הצילי אותי, למשל), שאלת אותה אם היא עסוקה, והיא אמרה שכן, ומשפחה, וכאלה, ועסוקה. ויותר לא התקשרת אליה. (9) הצרחה – שצרחת, זה היה המסמר האחרון בך השפויה? ואחריה – את כותבת ש`רשמית את לא שפויה`, ואת יכולה לצרוח ולבכות ולאשפז את עצמך במוסד סגור… אחרי הצרחה כן, ולאורך השתיקה הארוכה הכל-כך ממושכת לא? כאילו מה – צרחה זה איזה שהוא קריטריון לאי-שפיות? זה הענין? ואם לא – אז מהי הצרחה הזו?

 

[מורני !]

קראתי

קראתי

וחזרת על דבריי... אז את דבריי בדברייך. וזהו. הוא שייך לעצמו.. בטח לא לי. הוא ליבי שייך לו כי הוא האהבה בעניי. הוא מתנתק לאט ממני כי כבר מיציתי את כל הכוחות שיכולות להיות בו כלפיי.. ולכן אני כבר לא יכולה להפיל עליו את ההצלה שלו כמו בעבר (שהוא די הצליח בכך למעשה.. הוא פתח הרבה דלתות). אף אחד זה כולם.. אלו שביקשתי מהם עזרה ולא נתנו.. אלו שנתנו עזרה ואני לא ידעתי לקחת ואלו שעמדו בצד. אן זו הפסיכולוגית שלי. כלומר הייתה הפסיכולוגית שלי. וזה שצרחתי.. כן זה בהחלט המסמר האחרון. ואפילו עכשיו בבבוקר.. אני עדיין לא שפוייה. צרחה זה לא קריטריון לאי שפיות - הצרחה הזו ספציפית זו הצרחה שסגרה את המעגל בשבילי. מורן.

 

[רותי ב.]

כן, חזרתי על דבריך,



באיזה שהוא אופן מרוכז יותר. לגבי `הוא`, הבנתי שאת מרגישה שליבך שייך לו, ושהוא ניסה לעזור כמיטב יכולתו, אבל אולי הוא מותש, אולי הוא כבר * באמת * לא יכול לעשות יותר משהוא כבר עשה ועזר, אולי הוא לא יודע איך, אולי אין לו את הכלים לזה, אולי הוא כבר לא רוצה להיות ב`משחק` הזה. אני יודעת שזה לא באמת משחק, אבל הוא מרגיש שהוא סחוט מהסיפור, האמיתי, ולא יכול להכיל יותר, ולא יכול לתת יותר כי נתן הכל, את כל מה שהיה לו, ואן, הפסיכולוגית הזו, הרי הסיפור לא נרפא, אז יש אחרים, מורן, עוד אפשר לעזור, עוד יש למי לפנות, אני משוכנעת. ולא, לא כדאי לחכות לעוד צעד, אפשר עכשיו. אפשר רגע לפני ההתמוטטות הבאה.