אז הכאב עדיין פה...

[מאמארוני]

אז הכאב עדיין פה...

כואב באותן העוצמות, הלב נשבר והדמעות פורצות והנשמה מצטמקת בפנים לגוש כואב

וכאילו לא עברו ארבע וחצי שנים

כאילו שאין לי בן נוסף בבטן

וכואב במקום שהכי לא רוצה שיכאב לי

בלידה של החברה ההכי טובה שלי

ובצד השמחה וההזדהות והאמת גם תחושת הקלה עצומה על כך שנגמרה הלידה בשלום

מגיע הכאב על הווטסאפ שלא יצא לי לשלוח לפני ארבע וחצי שנים. על כך שלאחר הלידה האחרונה ערכתי סידורים ושיחות אחרות. וזה עדיין כואב בצורה חיה כל כך, שהוא לא נולד חי אז. שעברתי את הכאב הזה. שהוא עדיין כאן, החוסר, הוא לא התעמעם והוא לא חלף ולא נאבד במעמקי נפשי. שגם בלידה שלי המתקרבת יהיה את הכאב הזה לאושרי. ואפילו עוד ילד להחזיק לא יתקן את זה. דבר לא יתקן.

ואני פורצת בבכי ברחוב, ובוכה מכאב. ובוכה מזה שאני עדיין כואבת, למרות כל מה שעשיתי מאז, ואין המלטות ואין מנוס ואין מנוחה מהכאב בשום מקום, בשום פונקציה של זמן עתידי.

חייבת כח.

וזה מכעיס אותי.

 

[TheWindCriesMary]

אין לי איך לנחם, בוכה ביחד איתך.

 

[שירהד1]

קוראת אותך ובוכה יחד איתך. עצוב כל כך.

 

[idit84]

כל כך נכון

כל כך נכון, כל כך כואב. קראתי את הדברים ובכיתי יחד איתך.
אין שום דבר שיכול להעלים את התינוק שהיה, את האובדן שלו.
מחבקת ומחזקת מרחוק!

 

[בשדרת האיזדרכת]

אל תכעסי על עצמך

הרגשות כ״כ טבעיים ונכונים . אני יודעת שאתגעגע לביתי עד סוף חיי ומאד קשה לדעת שיש לי עוד עשרות שנים של חור בלב, אבל הרי אי אפשר אחרת. הרי לא היינו רוצות לא להרגיש כלום כלפי הילדים שלנו. מהנסיון שלי, הפעמים שלא מצפים להרגיש קושי (כמו בלידה של החברה אצלך) הן קשות יותר. כי בפעמים שאנחנו צופות להתעוררות של הכאב אז אפשר קצת להתכונן - כמו ההבדל בין התנגשות שרואים מראש לבין מישהו שנכנס בך מהצד בלי שציפית.

 

[מאמארוני]

חשבתי שיהיה קל יותר, כי אני בהריון

והנה, פעם ראשונה שאני נחשפת ללידה בכלל בלי שום מגננות, ואני מתפרקת. ומתברר שהרגש היחיד שעולה לי כשמרגישים לידה, זה האובדן, כאילו שאני בכלל לא זוכרת איך ילדתי את רוני, רק את הלידה השקטה. זאת אומרת כבר ביקרתי יולדות מאז האובדן, והחזקתי יילודים, אבל עם החברה הזאת זה שונה, זה קרוב כמעט כמו שלי. וההריונות שלנו לאורך השנים תמיד הלכו ביחד, הבת הגדולה שלה ורוני, בהפרש של 3 חודשים, והורות משותפת. אובדן ההריון של אושרי ביום ההולדת שנתיים של הבת שלה, והפסקת הריון שלה ביום ההולדת שנתיים של רוני, ושוב כאב משותף. וההריון הזה, שהתחיל בעקבות ההריון שלה, כי הרגשתי כל כך שמחה בשבילה, שהבנתי שאני אוכל לשמוח עוד יותר גם בשבילי אם אהיה בהריון, ולא רק אפחד ואצפה מהצד. כי מדדתי על עצמי את ההרגשה שלה, וראיתי שאני יכולה להתמודד עם זה. והפעם המדידות השתבשו, כי בזמן שהיא חוותה לידה מעצימה ומרגשת אני קיבלתי פלאשבק למקום ההכי אפל שלי. ועכשיו אני עוד יותר מפחדת מהלידה, כי אני הולכת לאבד את זה ובגדול ואין לי מושג איך אני אעמוד בלחץ.
בין השאר היום ביקרנו אותה במחלקת יולדות. וחיבקתי את הילדון החדש, וחיבקתי אותה, וזה הרגיש לגמרי טבעי. ודיברנו על זה שאני הולכת ללידה השקטה בראש, וכמה היה לי קשה. ועדיין הדמעות עומדות. ומה שמרגיש בסדר, זה שלראות את הילד החי מזכיר לי את רוני, וחוויות אמהות משותפות, והאסוציאציות לאובדן נגמרות בדיוק שם, בלידה.
ולזה כבר יש לי תוכנית - לידה טבעית במידת הניתן. אני מניחה שהכאבים והתהליך כולו יעסיק אותי כל כך שלא אוכל להתרכז באובדן. בזמן אפידורל כל מה שאפשר לעשות זה לשכב ולחשוב. אז בלי אפידורל הפעם, לפחות יש למה להתכונן.

 

[בשדרת האיזדרכת]

אבל רגשות ומחשבות הם לא משהו שאפשר לתכנן

ההריון הנוכחי היה רצוי ומתוכנן ובכ״ז העברתי כמעט את כולו בדיכאון ובלי יכולת להיקשר לעובר. גם אני מאד חוששת מהלידה, למרות שאצלנו האובדן לא קשור בלידות. אני חוששת שכל ארוע שיעורר רגשות עזים ויוריד את המגננות בהכרח יהיה כרוך בכאב שהוא חלק מחיי. הרי בעצם, בכל נקודת מפנה בחיינו, נזכור ביתר שאת את מי שחסר.
אני מתלבטת עם עצמי אם במסגרת ההכנות כדאי כבר עכשיו להחליט איזה מקום אתן לה בלידה- בדיוק בגלל מה שאמרתי קודם על ההבדל בין תאונה חזיתית להתנגשות במפתיע.

 

[מאמארוני]

התנגשות במפתיע - איזה תיאור מוצלח!

גם אני חששתי, וזה היה ממש התגשמות החשש, ההרגשה שלי בלידה של החברה. אם ככה אני ארגיש גם בלידה שלי, לשכב שעות תחת אפידורל עם זה רץ בראש - זה בלתי נסבל. צריך לעשות משהו.

 

[בשדרת האיזדרכת]

מצאתי את השיר שנזכרתי בו כשקראתי את ההודעה שלך

אוֹמְרִים שֶׁהַזְּמַן מְרַפֵּא אֶת הַכֹּל
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה לֹא מְדוּיָּק
זְמַן לֹא יָכוֹל
לְהָבִין אֶת הַכֹּל
הוּא גַּם לֹא מְרַפֵּא, רַק כִּמְעַט
&nbsp
אוּלַי מִתְרַגְּלִים
לְחַיִּים אֲחֵרִים
לִכְאֵב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְהוֹת
אוּלַי עִם הַזְּמַן
שׁוֹכְחִים
אֵיךְ נִרְאֵינוּ בְּלִי צַלָּקוֹת
&nbsp
מאת ברק פלדמן על פי Claudia Gray

 

[מאמארוני]

שיתפתי אותי בפייסבוק לא מזמן

והאמת היא שבנקודת מבט מחוץ לכאב השיר הזה אפילו נראה אופטימי.

 

[כבשה0פועה]

בלתי אפשרי לדמיין את הכאב

מה שרשמת על חברתך וההצטלבויות החיים כל כך מרגש. ובאמת מה שקורה לקרובים לנו מעצים את שלנו. מחזיקה אצבעות שתצלחי את הלידה בקלות בגוף (זה אפשרי, מנסיון

) ובעיקר בנפש. שתזכו את וחברתך וחברתך לסגור את המעגל השלם.

 

[ספרקית]

חיבוק גדול יקירה

אין לי מילים

 

[רויאל בלו 79]

וואו...

עוצמת הרגשות הזו מדהימה.
אין לי מילים.. רק שהלידה שלך תעבור בשלום ובשמחה.
לא נראה לי ששוכחים אף פעם.

 

[shira3121]

אני לא מצליחה למצוא את המילים אז רק שולחת המון חיבוקים

וירטואלים

 

[מאמארוני]

ואני חושבת שיש צורך בעדכון לפוסט הזה,

ממרחק כמה ימים קדימה. ומה שחשוב להגיד זה שקמתי.
&nbsp
שלפני הפלאשבק לכאב היו לי געגועים לכאב, ומדי פעם רציתי לחוות אותו שוב במלואו. ועכשיו כבר לא.
&nbsp
שלאחר ההלם הראשוני כמה מהר נפלתי שוב לתוך הבור - יש הבנה ממה בעצם הצלחתי לקום ולהתאושש. וזה מקום לגאווה מסוימת, שנפלתי עמוק כל כך והנה אני מחוץ לבור. כבר שנים שאני מחוץ לבור, ואם אני נופלת אליו שוב אני יודעת לצאת, ואני יודעת איך לקרוא לעזרה מתוך הבור, ואני זוכרת איפה הנחתי את הסולמות והחבלים. ואכן אפילו בימי הבכי הראשונים זה לא מנע ממני להיות שם עבור חברתי, ועבור משפחתי. לצאת מהבור ולחייך, לצנוח חזרה ולבכות בשירותים ולצאת ולחייך שוב, וגם להרגיש חיוך מדי פעם. אמנם לא בשליטה מלאה, כי הבכי בימים אלו הגיע ללא שליטה, אבל בהתראה מספקת שאוכל להעמיד פנים שחייבת פיפי.
&nbsp
ואז, כששוחחתי עם הפסיכולוגית, הצלחתי להזכר בלידה של רוני. לאחר שיומיים חיפשתי את הזכרון הזה בראש ולא מצאתי, דיברנו איתה על לידות, ובסופו של דבר זה עלה, ההתרגשות והציפיה של הלידה שלה. וזה היה כל כך מרגיע, למצוא בעצמי עוד זכרונות פרט לכאב הזה. למצוא שהזכרון של רוני לא נמחק לחלוטין מרוב טראומה כפי שחששתי, שהוא רק התחבא טוב-טוב.
&nbsp
ואיפשהו במהלך הימים שעברו מאז הלידה, בהן החזקתי וטיפלתי בתינוק החדש בחבורה - הלידה התרחקה והתכסתה בהמון חויות חדשות וטובות.
&nbsp
ואיפשהו במהלך טווית התוכנית להתמודדות עם הפחד מהלידה, נולד לו אתגר ונולד לו עניין. שכמו שהצלחתי להפוך את ההריון הזה מתחילתו ועד עכשיו לחויה שונה ב 180* מהקודמים, אז גם את הלידה אני אדע להפוך לכזו. מאיפה הביטחון המופרז הזה? מה, ככה הייתי קודם, לפני האמהות? עזת רוח כזו, מזלזלת בסטטיסטיקות, סומכת על עצמי ב200%? אני כאילו זוכרת אבל לא מצליחה להבין.
&nbsp
ואולי הבטחון הוא בגלל שהתחייבתי למלחמה הזאת. בגלל שאין לי לאן לסגת. כי קיבלתי תזכורת כואבת למה קורה כשמפסידים בקרב, וזה העלה לי את מפלס הזעם למקסימום. וכדי לנצח - אז צריך לחסל את האוייב לחלוטין בלי רחמים. ורצוי גם לרמוס מכשולים נלווים בדרך. ומתוך זה אני מוצאת את עצמי אפילו מצפה לה, ללידה הזאת, כי התמודדות בקרב קלה יותר מההמתנה.

 

[TheWindCriesMary]

את מרגשת ומדהימה ומעוררת השראה. זהו, הייתי חייבת לומר לך.