הממ.
טוב, זה קצת קשה כשאין לי מושג על מה את מדברת, לפחות ב-50%. מה את עושה? איך את ממשיכה הלאה? לא נראה לי שיש תשובה ספציפית ומדוייקת לעניין הזה, אחרת היו הרבה יותר אנשים מאושרים בעולם. דבר ראשון, את שמה לב למשפט הממש-נחמד שכתוב בסוף החתימה שלך, ואומר ש
החיים הם מה שאת עושה מהם. שזה אומר שאחרי שאת נותנת לעצמך את הזמן לשקוע ולבכות (ויש אנשים שצריכים זמן כזה), את קמה. את קמה, את צומחת, ואת ממשיכה הלאה. יש לי איזו גולשת שהחתימה שלה היא - "נשבר לך? תתקני". אני יודעת שזה נשמע די קיצוני, אבל זה פשוט נכון. הדבר הכי חשוב לך נהרס? תתקני אותו. את לא יכולה כי זה לא תלוי בך? תאספי את השברים, תשמרי אותם איפשהו למזכרת ותמשיכי הלאה. אני לא מאמינה באבסולוטיות, אני לא מאמינה שאין עוד דברים חשובים, שאין עוד מטרות, שאין עוד דברים שאפשר לפתח ולשאוף אליהם. כמו שאני לא מאמינה שיש רק מישהו אחד בעולם הזה, מישהו אחד ויחיד בכל היקום, שמתאים לנו. ולכן גם לבבות שבורים מתאחים, ואולי נשארות צלקות, אבל הן מזכירות לנו איך לבחור את הנתיב טוב יותר, וגם איך להנות יותר בפעם הבאה. ההערכה העצמית שלך קבורה איפשהו? הגיע הזמן לחפור. כי זה לא שאת לא יודעת שיש מה להעריך בך, זה שיותר קל להתעלם מזה. תאמיני לי, אני יודעת. אבל זה לא מה שיביא לך את הכוח. ואם תרשי לעצמך כן להסתכל על הדברים הטובים שבך, את תראי שגם ההערכה העצמית מתחילה להתנער מהעפר, וגם הלב שלך מבין שמגיע לך, וגם את המטרות שלך אפשר לתקן, או לשנות כיוון, אבל להשיג. זה רק האמונה בעצמך וביכולות שלך שתביא לך את זה. ומי כמוני יודעת שזה קשה-עד-בלתי-אפשרי, אבל זה בין "קשה" ל"בלתי אפשרי" יש גם "אפשרי", ובזה את צריכה להתמקד. קבלי את כל התמיכה שאת יכולה לקבל מהמשפחה ומהחברים, ומשהו אומר לי שהם לא יהססו להציע, אם הם לא מציעים כבר עכשיו. וזה לשנות כיווני מחשבה, שזה קשה, אבל שוב - זה אפשרי. בעניינים הפיזיים אני כבר לא ממש מבינה (לא שאני מבינה מי-יודע-מה ברגשים, כן?
), אבל רופאים? ואולי זה בכלל הלחתץ הנפשי, שאם הוא יפוג קצת את תשני ולא תקיאי כדורי שינה? תני לעצמך הזדמנות, זה מתחיל להשמע לי כאילו את מוותרת, וזו לא הדיזן שאני מכירה, כלל וכלל לא. ואני תמיד פה, אבל את זה את כבר יודעת.
.