אז הנה זה בא, החרדה.
החרדה הקיומית, האינסופית, היומיומית. המהות והבסיס, הפחד הזה שמא יארע משהו לתמר. אחרי הלידה, לא יכלתי לנוח- למרות שתמר היתה תוצאה של שנים של טיפולי פוריות, הרי שברגע שהנחתי אותה על הספה בבית, זערערה ועטופה, פניתי אל יוסי ובפי רק שאלה אחת "לא עשינו טעות איומה?" היא כזו קטנה, כזו חסרת אונים, כזו פגיעה, *הכל* יכול לקרות לה. חזיונות הזוועה שפקדו אותי בחודשים הראשונים לא יחודיים רק לי, אני מניחה, אבל לא יכלתי להפסיק להריץ אותם במוח (דמיון פורה ארור) כל מה שקראתי, שמעתי, חוויתי, חשבתי אי פעם- נוצק בצורה חדשה במוח. זה קצת נרגע, ומדי פעם מתפרץ. עכשיו אני פתאום מרגישה שזה שוב חזר, זה לא שצריך יותר מדי תירוצים בימינו- אבל החרדה הזו, אלוהים- אני מצנזרת את מה שהתכוונתי לכתוב, אבל הכוונה ברורה, אני מחבקת אותה ומצטמררת, באמצע הלילה פתאום אוחזת אותה בחרדה לופתת. כל כך מפחיד.
החרדה הקיומית, האינסופית, היומיומית. המהות והבסיס, הפחד הזה שמא יארע משהו לתמר. אחרי הלידה, לא יכלתי לנוח- למרות שתמר היתה תוצאה של שנים של טיפולי פוריות, הרי שברגע שהנחתי אותה על הספה בבית, זערערה ועטופה, פניתי אל יוסי ובפי רק שאלה אחת "לא עשינו טעות איומה?" היא כזו קטנה, כזו חסרת אונים, כזו פגיעה, *הכל* יכול לקרות לה. חזיונות הזוועה שפקדו אותי בחודשים הראשונים לא יחודיים רק לי, אני מניחה, אבל לא יכלתי להפסיק להריץ אותם במוח (דמיון פורה ארור) כל מה שקראתי, שמעתי, חוויתי, חשבתי אי פעם- נוצק בצורה חדשה במוח. זה קצת נרגע, ומדי פעם מתפרץ. עכשיו אני פתאום מרגישה שזה שוב חזר, זה לא שצריך יותר מדי תירוצים בימינו- אבל החרדה הזו, אלוהים- אני מצנזרת את מה שהתכוונתי לכתוב, אבל הכוונה ברורה, אני מחבקת אותה ומצטמררת, באמצע הלילה פתאום אוחזת אותה בחרדה לופתת. כל כך מפחיד.
