אז הצלחתי להגיע לבוקר...../images/Emo41.gifטריגר../images/Emo41.gif
הלילה, ממש השתוללתי כאן. והנה נרגעתי קצת... כתבתי כאן בצורה שתחשוף אותי יותר מידי ולכן ביקשתי מאילנה למחוק אותי. הנה מה שכתבתי בשינוי המתבקש: הכותרת: דייייייייייייייי - נכתבה ב: 03:41 היי אילנה, היי דניאל וסליחה על ההפרעה. אני מבטיח שהיא חד פעמית פשוט הייתי חייב להיות כאן הלילה... תסכול גורר תסכול. סיוט גורר סיוט. חזרתי - בגדול. חזרתי לתקופת הסיוטים... לתקופת התסבוכים העצמיים שלי... להאשמה העצמית להכל... אוף... וההודעה השניה שלי: הכותרת: כמו סירנה -זה עולה ויורד - נכתבה ב: 04:48 כבר כמה חודשים שאני בסדר. בערך. והיום - נפילה. אחרי ההודעה הראשונה, לאט לאט היה טוב יותר ועכשיו - נפילה. אזעקת חירום. להכנס למקלטים. הוא מגיע ונוגע בי. למה הוא עושה את זה דווקא בצורה כזו? אני רועד. לא יכול לנשום לפעמים. רוצה למות ורוצה לחיות. בעיקר רוצה לחיות. אבל לא לחיות כמו מת. ושוב, חודש שלא הייתי אצל הפסיכולוגית. אולי זה קשור? תראו מה זה...הנה ההוכחה שלי למה שטענתי כבר אז: אני הומו. היום אני כבר יודע את זה. במשך חמש שנים לא עשיתי כלום לעצור. הנה ההוכחה שלי לאחריות של 50:50 ואם אז לא הסכמתם איתי, בטח תסכימו עכשיו. נכון שלירח כלום לא מפריע? הוא מחוץ לחלון שלי. למה אני לא במקומו? (אלי ומחשבותיו המטומטמות. אתם כבר מכירים אותן) הוא לא רוצה לעזוב גם כשאני צועק לו - לא! ושוב אני בוכה כמו ילד קטן. גברים לא בוכים. או לפחות לא אמורים לבכות. לא? הסחרחורת שוב משגעת אותי. כמו פעם. כמו לפני חצי שנה... ושנה... לא רוצה לחזור לזה. תמיד אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לנצח. אבל אני לא רוצה לנצח. אני לא רוצה להיות גיבור ולנצח את כולם. אני בסך הכל רוצה לחיות. באמת. למה זה קורה תמיד כשנראה שמתחיל להיות טוב? כאילו אני לא נותן לעצמי לחיות טוב... כאילו אני מכריח את עצמי להיות מסכן. בדיכאון. נכנסה רוח וטרקה את הדלת. הצל של הדלת היה על המסך. ואני קפצתי כאילו כל השדים בעולם נכנסים כדי לחנוק אותי... מטומטם, כבר אמרתי? *** השתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה שבי שתיקה שלי זה הכאב הכי כאוב שבי וכשהגשם ייפול כמו חול קולי לאיש לא יגיע אני יכולתי לחשוב אבל פחדתי שזה יגיע... (אביב גפן - שתיקה) *** לפעמים נראה לי כאילו מייד כשנולדתי סומנתי על ידי איזושהי יד נעלמת: "הנה, הילד הזה, הוא נראה בסדר. בואו נשגע אותו. בואו נמעך אותו. בואו נרסק אותו". מרגיש פתאום אדיש כאילו זה לא אני כל כך לא. לא כאן. אני כבר לא רוצה כלום. מרגיש שאמור לכאוב אבל לא כואב. אדיש. *** הייתי היום בהפגנה כלשהי ותוך כל צריחת הסיסמאות העליתי רעיון לסטארט-אפ. גרון להפגנות. שלא נחזור עם גרון צרוד וכואב. אז אולי מישהו יקים עסק שנוכל להשכיר ממנו לב לשעות הלילה? או מוח שלא מסוגל לחשוב? *** *** *** עד כאן ההודעות שלי מהלילה... ישבתי לי ורעדתי...בכיתי כמו ילד קטן. למה החזרתי את זה לפורום? כי אני שוב מרגיש את הנפילות שלי...ואולי מרגיש את הצורך שלי להיות אתכם שוב...
הלילה, ממש השתוללתי כאן. והנה נרגעתי קצת... כתבתי כאן בצורה שתחשוף אותי יותר מידי ולכן ביקשתי מאילנה למחוק אותי. הנה מה שכתבתי בשינוי המתבקש: הכותרת: דייייייייייייייי - נכתבה ב: 03:41 היי אילנה, היי דניאל וסליחה על ההפרעה. אני מבטיח שהיא חד פעמית פשוט הייתי חייב להיות כאן הלילה... תסכול גורר תסכול. סיוט גורר סיוט. חזרתי - בגדול. חזרתי לתקופת הסיוטים... לתקופת התסבוכים העצמיים שלי... להאשמה העצמית להכל... אוף... וההודעה השניה שלי: הכותרת: כמו סירנה -זה עולה ויורד - נכתבה ב: 04:48 כבר כמה חודשים שאני בסדר. בערך. והיום - נפילה. אחרי ההודעה הראשונה, לאט לאט היה טוב יותר ועכשיו - נפילה. אזעקת חירום. להכנס למקלטים. הוא מגיע ונוגע בי. למה הוא עושה את זה דווקא בצורה כזו? אני רועד. לא יכול לנשום לפעמים. רוצה למות ורוצה לחיות. בעיקר רוצה לחיות. אבל לא לחיות כמו מת. ושוב, חודש שלא הייתי אצל הפסיכולוגית. אולי זה קשור? תראו מה זה...הנה ההוכחה שלי למה שטענתי כבר אז: אני הומו. היום אני כבר יודע את זה. במשך חמש שנים לא עשיתי כלום לעצור. הנה ההוכחה שלי לאחריות של 50:50 ואם אז לא הסכמתם איתי, בטח תסכימו עכשיו. נכון שלירח כלום לא מפריע? הוא מחוץ לחלון שלי. למה אני לא במקומו? (אלי ומחשבותיו המטומטמות. אתם כבר מכירים אותן) הוא לא רוצה לעזוב גם כשאני צועק לו - לא! ושוב אני בוכה כמו ילד קטן. גברים לא בוכים. או לפחות לא אמורים לבכות. לא? הסחרחורת שוב משגעת אותי. כמו פעם. כמו לפני חצי שנה... ושנה... לא רוצה לחזור לזה. תמיד אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לנצח. אבל אני לא רוצה לנצח. אני לא רוצה להיות גיבור ולנצח את כולם. אני בסך הכל רוצה לחיות. באמת. למה זה קורה תמיד כשנראה שמתחיל להיות טוב? כאילו אני לא נותן לעצמי לחיות טוב... כאילו אני מכריח את עצמי להיות מסכן. בדיכאון. נכנסה רוח וטרקה את הדלת. הצל של הדלת היה על המסך. ואני קפצתי כאילו כל השדים בעולם נכנסים כדי לחנוק אותי... מטומטם, כבר אמרתי? *** השתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה שבי שתיקה שלי זה הכאב הכי כאוב שבי וכשהגשם ייפול כמו חול קולי לאיש לא יגיע אני יכולתי לחשוב אבל פחדתי שזה יגיע... (אביב גפן - שתיקה) *** לפעמים נראה לי כאילו מייד כשנולדתי סומנתי על ידי איזושהי יד נעלמת: "הנה, הילד הזה, הוא נראה בסדר. בואו נשגע אותו. בואו נמעך אותו. בואו נרסק אותו". מרגיש פתאום אדיש כאילו זה לא אני כל כך לא. לא כאן. אני כבר לא רוצה כלום. מרגיש שאמור לכאוב אבל לא כואב. אדיש. *** הייתי היום בהפגנה כלשהי ותוך כל צריחת הסיסמאות העליתי רעיון לסטארט-אפ. גרון להפגנות. שלא נחזור עם גרון צרוד וכואב. אז אולי מישהו יקים עסק שנוכל להשכיר ממנו לב לשעות הלילה? או מוח שלא מסוגל לחשוב? *** *** *** עד כאן ההודעות שלי מהלילה... ישבתי לי ורעדתי...בכיתי כמו ילד קטן. למה החזרתי את זה לפורום? כי אני שוב מרגיש את הנפילות שלי...ואולי מרגיש את הצורך שלי להיות אתכם שוב...