חוף מבטחים
New member
אז זהו, החיים עצרו מלכת.
עולם כמנהגו נוהג באופן הטבעי ביותר ובשביל משפחתינו, הטבעי הפך ללא טבעי בעליל. כבר לא מתכננים לעוד חצי שעה/רבע שעה, אנחנו מדברים בדקות. כל דקה דברים יכולים להשתנות לטוב ולרע. כל דקה משמעותית כל כך! אנחנו יושבים סביב אבי, מסביב לשעון. לרגע לא עוזבים אותו לבד. יש קטעים שהוא עדיין מאוד מבולבל, וזה מפחיד מאוד. אנחנו נורא שמחים כשהוא צלול, זוכר דברים או מצבים, שומר על חוש הומור, מצחיק אותנו, או אפילו מזהה את מי שבא לבקר אותו. אלו דברים שנוטעים בנו המון אופטימיות! אתמול הודיעו לנו שגם הצלע שלו שבורה, (דבר שלא ראו במשך שבוע ימים, ואחרי שגם אמרו לנו שלא שבורה לו הצלע). זה שבר אותי. הוא פוחד להשתעל, להתעטש, לנשום עמוק. הכאבים בצלע הכי חזקים בשבילו יותר מכל השאר! הוא מקבל כדורים חזקים ביותר שיש בהם אופיום. אחרי שלוש שעות ההשפעה שלהם פגה, והוא סופר את הדקות/שעות עד לכדור הבא. ברגלו של 3 שברים. בירך, בשוק בקרסול. צלע שבורה, וחוליה מס' 12 שבורה בגב. כמובן שהוא חבול, שרוט ויש לו חתכים בכל מיני מקומות בגוף. יש לו חמצן תמידי באף. הירך מנותחת, והרגל מגובסת. הוא אומר שהמיטה שלו זה בית סוהר בשבילו. (הוא היה מאוד מאוד עצמאי לגילו). הוא חלם ששמו לו רגל מפלסטיק. תארו לעצמכם שבחלומו הוא מוכן להתפשר על רגל מפלסטיק, רק כדי שיוכל לחזור ללכת.... קשה לו השכיבה, נמאס לו. נמאס לו להיות נתון לחסדי ילדיו ולחסדי הרופאים והאחיות. הוורידים שלו שקעו, ולא מוצאים אותם. לכן דוקרים אותו המון פעמים מוציאים ומכניסים את המחט, ודם לו יוצא. שתי הידיים מלאות בשטפי דם פנימיים, כחולים/סגולים. הוא קיבל 6 מנות דם כי הההמוגלובין שלו נמוך. הוא אומר: למה הנהג נכנס בי? למה הנהג לא נכנס באוטו, הרי זה פח, ובעזרת פטיש ואיזמייל אפשר לתקן את הכל, ואני, אני בן אדם............ הוא אומר: הלכתי עם מקל הליכה, המקל נשאר שלם, אני שבור כולי. קשה לשמוע אותו אומר: אני לא יכול לקום, אני לא יכול ללכת. אתמול שרתי לו שירי ילדות שהוא ואימי נהגו לשיר לנו כשהיינו ילדים קטנים. הוא שר איתי, ניסה להזכר במילים וגם זכר שירים שאני כבר שכחתי. כמה נהנתי באותם רגעים!!!!! תענוג לראות את החברים הקשישים שלו באים לבקר אותו בבית חולים. מדדים על מקלות הליכה, בקושי הולכים, ולרגע לא משאירים אותו לבד. ישנם כאלה שמזילים דמעות, וכאלה שקשה להם להכנס לחדר, אבל נכנסים לבסוף. כולם כל כך תומכים, מעודדים ומתפלצים מחרדה וממה שקרה לו. דרך אגב: האיש שדרס אותו הוא בן 65 וגם הוא משחק ברידג' באותו מועדון שאבא שלי משחק. הם מכירים אחד את השני. מסתבר שאבי חצה את הכביש, מונית עצרה כדי שיוכל לעבור, והמכונית השניה פשוט עקפה את המונית ונכנסה באבא שלי. אבי עף לשמשה של האוטו, שבר אותה, נפל ונגרר למרחק גדול. תארו לכם איזו עוצמה של מכה הוא קיבל ואיזו טראומה ענקית לגוף!!! ומדובר באיש קשיש ביותר, חמסה עליו!!! המכתב נכתב אתמול בשעה: 01.30. יושבת על כסא לידו, מקווה שהלילה יעבור שקט בשבילו. בקושי אוכלת, בקושי ישנה, טרופה מדאגה ולא מצליחה להתגבר על זה... כל כך חוששת לשלומו, מוטרדת כל הזמן בראש. גם כשכבר הולכת לישון אחרי לילה של עירות, מצליחה להרדם רק לשעתיים שלוש. כל הגוף שלי כאילו מגוייס למשימת ההישרדות והדאגה לשלומו. משפחתי חזרה לרעננה, ואני פה באילת. שמתי את שיגרת חיי ב"הולד" ובחוץ...עולם כמנהגו נוהג, בצורה הכי טבעית שבעולם... שימרו על עצמכם.
עולם כמנהגו נוהג באופן הטבעי ביותר ובשביל משפחתינו, הטבעי הפך ללא טבעי בעליל. כבר לא מתכננים לעוד חצי שעה/רבע שעה, אנחנו מדברים בדקות. כל דקה דברים יכולים להשתנות לטוב ולרע. כל דקה משמעותית כל כך! אנחנו יושבים סביב אבי, מסביב לשעון. לרגע לא עוזבים אותו לבד. יש קטעים שהוא עדיין מאוד מבולבל, וזה מפחיד מאוד. אנחנו נורא שמחים כשהוא צלול, זוכר דברים או מצבים, שומר על חוש הומור, מצחיק אותנו, או אפילו מזהה את מי שבא לבקר אותו. אלו דברים שנוטעים בנו המון אופטימיות! אתמול הודיעו לנו שגם הצלע שלו שבורה, (דבר שלא ראו במשך שבוע ימים, ואחרי שגם אמרו לנו שלא שבורה לו הצלע). זה שבר אותי. הוא פוחד להשתעל, להתעטש, לנשום עמוק. הכאבים בצלע הכי חזקים בשבילו יותר מכל השאר! הוא מקבל כדורים חזקים ביותר שיש בהם אופיום. אחרי שלוש שעות ההשפעה שלהם פגה, והוא סופר את הדקות/שעות עד לכדור הבא. ברגלו של 3 שברים. בירך, בשוק בקרסול. צלע שבורה, וחוליה מס' 12 שבורה בגב. כמובן שהוא חבול, שרוט ויש לו חתכים בכל מיני מקומות בגוף. יש לו חמצן תמידי באף. הירך מנותחת, והרגל מגובסת. הוא אומר שהמיטה שלו זה בית סוהר בשבילו. (הוא היה מאוד מאוד עצמאי לגילו). הוא חלם ששמו לו רגל מפלסטיק. תארו לעצמכם שבחלומו הוא מוכן להתפשר על רגל מפלסטיק, רק כדי שיוכל לחזור ללכת.... קשה לו השכיבה, נמאס לו. נמאס לו להיות נתון לחסדי ילדיו ולחסדי הרופאים והאחיות. הוורידים שלו שקעו, ולא מוצאים אותם. לכן דוקרים אותו המון פעמים מוציאים ומכניסים את המחט, ודם לו יוצא. שתי הידיים מלאות בשטפי דם פנימיים, כחולים/סגולים. הוא קיבל 6 מנות דם כי הההמוגלובין שלו נמוך. הוא אומר: למה הנהג נכנס בי? למה הנהג לא נכנס באוטו, הרי זה פח, ובעזרת פטיש ואיזמייל אפשר לתקן את הכל, ואני, אני בן אדם............ הוא אומר: הלכתי עם מקל הליכה, המקל נשאר שלם, אני שבור כולי. קשה לשמוע אותו אומר: אני לא יכול לקום, אני לא יכול ללכת. אתמול שרתי לו שירי ילדות שהוא ואימי נהגו לשיר לנו כשהיינו ילדים קטנים. הוא שר איתי, ניסה להזכר במילים וגם זכר שירים שאני כבר שכחתי. כמה נהנתי באותם רגעים!!!!! תענוג לראות את החברים הקשישים שלו באים לבקר אותו בבית חולים. מדדים על מקלות הליכה, בקושי הולכים, ולרגע לא משאירים אותו לבד. ישנם כאלה שמזילים דמעות, וכאלה שקשה להם להכנס לחדר, אבל נכנסים לבסוף. כולם כל כך תומכים, מעודדים ומתפלצים מחרדה וממה שקרה לו. דרך אגב: האיש שדרס אותו הוא בן 65 וגם הוא משחק ברידג' באותו מועדון שאבא שלי משחק. הם מכירים אחד את השני. מסתבר שאבי חצה את הכביש, מונית עצרה כדי שיוכל לעבור, והמכונית השניה פשוט עקפה את המונית ונכנסה באבא שלי. אבי עף לשמשה של האוטו, שבר אותה, נפל ונגרר למרחק גדול. תארו לכם איזו עוצמה של מכה הוא קיבל ואיזו טראומה ענקית לגוף!!! ומדובר באיש קשיש ביותר, חמסה עליו!!! המכתב נכתב אתמול בשעה: 01.30. יושבת על כסא לידו, מקווה שהלילה יעבור שקט בשבילו. בקושי אוכלת, בקושי ישנה, טרופה מדאגה ולא מצליחה להתגבר על זה... כל כך חוששת לשלומו, מוטרדת כל הזמן בראש. גם כשכבר הולכת לישון אחרי לילה של עירות, מצליחה להרדם רק לשעתיים שלוש. כל הגוף שלי כאילו מגוייס למשימת ההישרדות והדאגה לשלומו. משפחתי חזרה לרעננה, ואני פה באילת. שמתי את שיגרת חיי ב"הולד" ובחוץ...עולם כמנהגו נוהג, בצורה הכי טבעית שבעולם... שימרו על עצמכם.
