אוראוראור1019
New member
אז זהו?.. פשוט הרמנו ידיים?
אז זהו?.. פשוט הרמנו ידיים?
- פותח הנושא אוראוראור1019
- פורסם בתאריך
סוף סוף רשום
New member
מזתומרת?
סוף סוף רשום
New member
אוראוראור1019
New member
אופירה, שחר, כולן/ם, היי
העליתי את זה עניינית, אבל הייתי קול בודד לצערי.
מצטערת אם לא העליתי את זה כעת צורה סדורה, אבל זה נראה לי כל כך מובן מאליו. וגם הייאוש הכתיב את הרישול בכתיבתי ובעצם גם כעס, כשאני באה לחשוב על זה.
חבל לי שהפורום כך הולך ומתאדה.
קשה לי להיפרד.
ועוד יותר קשה לי שלא אומרים שנפרדים וכל הזמן נשארת הציפייה הזאת שאולי עוד מעט יקרה משהו.
והפסיביות הזאת.
זאת לא ביקורת על הניהול שלך אופירה. את עושה את מיטבך ויישר כוח על זה.
אבל כן, קשה לי שזה לא מוכרע לכאן או לכאן.
מדי פעם אני נכנסת לכאן וקוראת וכששיחקתן בכזאת סחבקיות הרגשתי כמו הילדה הקטנה שכבר לא שייכת וכולם מסתדרים בלי הגננת ורק היא עומדת בחוץ ומציצה מהשער.
והרגשתי כל כך מוזר.
אבל עכשיו גם המשחקים נגמרו.
אני חושבת שאני סתם מפגרת. כנראה שכולכןם כבר השלמתן עם גסיסתו של הפורום, ורק אני ואולי עוד כמה מקווים.
כן, קשה לי כשדברים לא נאמרים במפורש.
לשבת ולחכות הרי אפשר גם שנים.
אז אולי אני לא צריכה לחכות שיגידו שנפרדים, ולהבין שבעצם נפרדים.
גם אם לא אומרים. זה מה שקורה.
ואנא תק4נו אותי אם אני טועה.
הייתם מקום כל כך משמעותי ותומך. קשה להיפרד.
תודה על הכול.
העליתי את זה עניינית, אבל הייתי קול בודד לצערי.
מצטערת אם לא העליתי את זה כעת צורה סדורה, אבל זה נראה לי כל כך מובן מאליו. וגם הייאוש הכתיב את הרישול בכתיבתי ובעצם גם כעס, כשאני באה לחשוב על זה.
חבל לי שהפורום כך הולך ומתאדה.
קשה לי להיפרד.
ועוד יותר קשה לי שלא אומרים שנפרדים וכל הזמן נשארת הציפייה הזאת שאולי עוד מעט יקרה משהו.
והפסיביות הזאת.
זאת לא ביקורת על הניהול שלך אופירה. את עושה את מיטבך ויישר כוח על זה.
אבל כן, קשה לי שזה לא מוכרע לכאן או לכאן.
מדי פעם אני נכנסת לכאן וקוראת וכששיחקתן בכזאת סחבקיות הרגשתי כמו הילדה הקטנה שכבר לא שייכת וכולם מסתדרים בלי הגננת ורק היא עומדת בחוץ ומציצה מהשער.
והרגשתי כל כך מוזר.
אבל עכשיו גם המשחקים נגמרו.
אני חושבת שאני סתם מפגרת. כנראה שכולכןם כבר השלמתן עם גסיסתו של הפורום, ורק אני ואולי עוד כמה מקווים.
כן, קשה לי כשדברים לא נאמרים במפורש.
לשבת ולחכות הרי אפשר גם שנים.
אז אולי אני לא צריכה לחכות שיגידו שנפרדים, ולהבין שבעצם נפרדים.
גם אם לא אומרים. זה מה שקורה.
ואנא תק4נו אותי אם אני טועה.
הייתם מקום כל כך משמעותי ותומך. קשה להיפרד.
תודה על הכול.
אוראוראור - אין בפורום פסיכולוגיות היום
יש קהילת משתתפים מצומצמת, שאת מכירה אותה, והיא העבירה את הזמן במשחק לאחרונה.
הקהילה הזו היתה ונשארה תומכת ומבינה, אבל בלי פסיכולוגיות. וכשאנשים לא שיתפו ולא ביקשו תמיכה, אז לא היתה תמיכה. הלכו באופן מציאותי עם מה שיש.
אין משהו שאנו יכולים לעשות כדי לשנות את המצב, רק לזרום עם מה שיש.
אף אחד מאיתנו לא יכול להשיג פסיכולוג שינהל את הפורום. גם תפוז לא מצליח.
לא יעזור שנאשים מישהו או זה את זה. ואין לנו על מה להילחם. צריך להיות מציאותיים.
אז זה מה שאנשים פה עושים, מציאותיים ומעבירים את הזמן.
אני מבינה מה קשה לך נורא, ועל מה הכעס והכאב. אבל צריך להיות מציאותיים ולהפנים שאי אפשר לשנות את המציאות הזו. זה לא ביכולת של אף אחד. עם כל כמה שזה נורא עצוב.
אני מזמינה אותך לדבר על הכאב שלך עם האנשים שיש פה. לחלוק אותו, לפרוק אותו, לדבר על מה שמפריע, להסתדר עם המציאות, כי זה מה שיש. יש פה אנשים שמאוד יבינו אותך וישתתפו איתך - גם אם אין סמכות מכילה ותומכת ואמהית.
כשאין מי שיעזור לנו, אנו צריכים ללמוד לעזור לעצמנו, בכלים שיש לנו, גם אם הם מעטים ודלים.
כשאין אמא ואי אפשר להחזיר את הילדות האבודה, אנו צריכים ללמוד לחבק את עצמנו גם בידיים הקצרות שיש בידינו. ולדעת שעם כל הכאב, זה יותר בריא ובוגר מאשר לנסות להחזיר את מה שאין ואבוד.
יש קהילת משתתפים מצומצמת, שאת מכירה אותה, והיא העבירה את הזמן במשחק לאחרונה.
הקהילה הזו היתה ונשארה תומכת ומבינה, אבל בלי פסיכולוגיות. וכשאנשים לא שיתפו ולא ביקשו תמיכה, אז לא היתה תמיכה. הלכו באופן מציאותי עם מה שיש.
אין משהו שאנו יכולים לעשות כדי לשנות את המצב, רק לזרום עם מה שיש.
אף אחד מאיתנו לא יכול להשיג פסיכולוג שינהל את הפורום. גם תפוז לא מצליח.
לא יעזור שנאשים מישהו או זה את זה. ואין לנו על מה להילחם. צריך להיות מציאותיים.
אז זה מה שאנשים פה עושים, מציאותיים ומעבירים את הזמן.
אני מבינה מה קשה לך נורא, ועל מה הכעס והכאב. אבל צריך להיות מציאותיים ולהפנים שאי אפשר לשנות את המציאות הזו. זה לא ביכולת של אף אחד. עם כל כמה שזה נורא עצוב.
אני מזמינה אותך לדבר על הכאב שלך עם האנשים שיש פה. לחלוק אותו, לפרוק אותו, לדבר על מה שמפריע, להסתדר עם המציאות, כי זה מה שיש. יש פה אנשים שמאוד יבינו אותך וישתתפו איתך - גם אם אין סמכות מכילה ותומכת ואמהית.
כשאין מי שיעזור לנו, אנו צריכים ללמוד לעזור לעצמנו, בכלים שיש לנו, גם אם הם מעטים ודלים.
כשאין אמא ואי אפשר להחזיר את הילדות האבודה, אנו צריכים ללמוד לחבק את עצמנו גם בידיים הקצרות שיש בידינו. ולדעת שעם כל הכאב, זה יותר בריא ובוגר מאשר לנסות להחזיר את מה שאין ואבוד.
הי אוראור, גם לי חבל...
ולכן אני מאוד מבינה את הכאב שלך על אובדן הפורום - כלומר, מה שהיה הפורום. ויכול מאוד להיות שהאוירה המיוחדת, המאפשרת, התרפויטית שהיתה פה לא תשוב להיות, כי גם כשימצא מי שיסכים לנהל את הפורום, מי לידינו יתקע שתהיינה לו האיכויות האנושיות והכישורים הבין-אישיים שנעמי ותמר התברכו בהם - כל אחת בדרכה? מי מבטיח שתהיה לו אותה מידת התמסרות ושיהיה לו עד כדי כך אכפת...?
אז כן, יש על מה להתאבל, בהחלט.
מה שכן, אנחנו יכולות לנסות לשחזר את קהילת התמיכה שהיתה פה, אם נשוב לתת אמון, לשתף ולתמוך כל אחת כפי יכולתה.
ובקשר למשחק, ההתמסרות שלי למשחק פה היתה לא מתוך "אוף!! עוד יום אין כאן פסיכולוגית. טוב, מה נעשה? - נשחק קצת בינתיים", אלא מתוך הנאה מהמשחק עצמו. אני אוהבת חידות ומשחקי מילים. זה לא אומר שוויתרתי על משהו או שהחלפתי משהו במשהו אחר. ומעבר למשחק אני נכנסת לכאן גם מתוך הרגל, ומתוך חיבה לאנשים שכותבים כאן בהווה, ולאלה שכתבו כאן בעבר וכעת נופשים... אבל לא מתוך ציפיה מורטת עצבים לשינוי שלא מתחולל ומשיך בעקביות לא להתחולל... את מבינה? כן, השלמתי עם זה שנעמי איננה כאן יותר, ואופי הקהילה התומכת שלנו השתנה, ואני כבר לא מחפשת פה את ההחזקה שקיבלתי כאן לתקופה קצרה (ויפה!). כי כל החיים דלתות נסגרות ודלתות אחרות נפתחות. את חיה כאן כמה שנים יותר ממני - בוודאי תסכימי איתי... ומה שהופך את הפרידות לטראומטיות זה רק ההיאחזות שלנו, הסירוב להרפות: לשמור בלב את הטוב שהיה, לנצור אותו, לקחת אותו איתנו לתמיד, ובה בעת להניח לדבר עצמו, או לאדם עצמו, ללכת, לחלוף.
תחשבי על כך שגם אנחנו משתנים תמיד. את יודעת, אוראור, שאפילו תאי הגוף שלנו עוזבים אותנו בלי הרף? אני עצמי דבר חולף, אני חולפת לעצמי ומשתנה לעצמי חלק-חלק, תא-תא, כל רגע. תארי לעצמך שהייתי מנסה להיאחז, בכח, בכל פיסה כזאת (לו היה זה אפשרי), לאסוף לתוכי חזרה את כל התאים שנשרו ממני ולא לתת להם להתחלף?
זה בערך אותו דבר, רק בקנה מידה גדול יותר... "החיים כגוף" או משהו כזה.
התמיכה והכלה שאת זקוקה להן (וכולנו זקוקים!) תימצא לך ממקום אחר.
נ.ב. כתבת כאן בעבר שאת בטיפול. איך הולך? זה לא ממלא את הצורך הזה?
ולכן אני מאוד מבינה את הכאב שלך על אובדן הפורום - כלומר, מה שהיה הפורום. ויכול מאוד להיות שהאוירה המיוחדת, המאפשרת, התרפויטית שהיתה פה לא תשוב להיות, כי גם כשימצא מי שיסכים לנהל את הפורום, מי לידינו יתקע שתהיינה לו האיכויות האנושיות והכישורים הבין-אישיים שנעמי ותמר התברכו בהם - כל אחת בדרכה? מי מבטיח שתהיה לו אותה מידת התמסרות ושיהיה לו עד כדי כך אכפת...?
אז כן, יש על מה להתאבל, בהחלט.
מה שכן, אנחנו יכולות לנסות לשחזר את קהילת התמיכה שהיתה פה, אם נשוב לתת אמון, לשתף ולתמוך כל אחת כפי יכולתה.
ובקשר למשחק, ההתמסרות שלי למשחק פה היתה לא מתוך "אוף!! עוד יום אין כאן פסיכולוגית. טוב, מה נעשה? - נשחק קצת בינתיים", אלא מתוך הנאה מהמשחק עצמו. אני אוהבת חידות ומשחקי מילים. זה לא אומר שוויתרתי על משהו או שהחלפתי משהו במשהו אחר. ומעבר למשחק אני נכנסת לכאן גם מתוך הרגל, ומתוך חיבה לאנשים שכותבים כאן בהווה, ולאלה שכתבו כאן בעבר וכעת נופשים... אבל לא מתוך ציפיה מורטת עצבים לשינוי שלא מתחולל ומשיך בעקביות לא להתחולל... את מבינה? כן, השלמתי עם זה שנעמי איננה כאן יותר, ואופי הקהילה התומכת שלנו השתנה, ואני כבר לא מחפשת פה את ההחזקה שקיבלתי כאן לתקופה קצרה (ויפה!). כי כל החיים דלתות נסגרות ודלתות אחרות נפתחות. את חיה כאן כמה שנים יותר ממני - בוודאי תסכימי איתי... ומה שהופך את הפרידות לטראומטיות זה רק ההיאחזות שלנו, הסירוב להרפות: לשמור בלב את הטוב שהיה, לנצור אותו, לקחת אותו איתנו לתמיד, ובה בעת להניח לדבר עצמו, או לאדם עצמו, ללכת, לחלוף.
תחשבי על כך שגם אנחנו משתנים תמיד. את יודעת, אוראור, שאפילו תאי הגוף שלנו עוזבים אותנו בלי הרף? אני עצמי דבר חולף, אני חולפת לעצמי ומשתנה לעצמי חלק-חלק, תא-תא, כל רגע. תארי לעצמך שהייתי מנסה להיאחז, בכח, בכל פיסה כזאת (לו היה זה אפשרי), לאסוף לתוכי חזרה את כל התאים שנשרו ממני ולא לתת להם להתחלף?
זה בערך אותו דבר, רק בקנה מידה גדול יותר... "החיים כגוף" או משהו כזה.
התמיכה והכלה שאת זקוקה להן (וכולנו זקוקים!) תימצא לך ממקום אחר.
נ.ב. כתבת כאן בעבר שאת בטיפול. איך הולך? זה לא ממלא את הצורך הזה?
היי אוראור
גם אני לא מתחברת למשחקים , או יותר נכון ,
אין לי כוחות לזה . ("ואם את רוצה לשמוח תברחי
כי הכל נובל אצלי". סליחה על העידוד ).
אם את מחפשת תמיכה ממליצה על הפורום השכן
של סה"ר , נכון שזה לא כפי שהיה פה אבל זה
יותר טוב מכלום . ( לדעתי ).
מבינה את צערך על התפוגגות הפורום , למרות
שלא יצא לי להיות כאן הרבה .
עברתי משהו דומה עם הפורומים ברבים .
אין מה לעשות .
לדעתי לפעמים ההודעות של סה"ר עוזרות .
וגם כמובן יתר המשתתפים . ( וכן אני יודעת
אני לא עיוורת .אבל זה בסדר גמור
עדיף איכות על כמות .ואין מה להעלב . )
גם אני לא מתחברת למשחקים , או יותר נכון ,
אין לי כוחות לזה . ("ואם את רוצה לשמוח תברחי
כי הכל נובל אצלי". סליחה על העידוד ).
אם את מחפשת תמיכה ממליצה על הפורום השכן
של סה"ר , נכון שזה לא כפי שהיה פה אבל זה
יותר טוב מכלום . ( לדעתי ).
מבינה את צערך על התפוגגות הפורום , למרות
שלא יצא לי להיות כאן הרבה .
עברתי משהו דומה עם הפורומים ברבים .
אין מה לעשות .
לדעתי לפעמים ההודעות של סה"ר עוזרות .
וגם כמובן יתר המשתתפים . ( וכן אני יודעת
אני לא עיוורת .אבל זה בסדר גמור
עדיף איכות על כמות .ואין מה להעלב . )
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.