כשספר או סרט מתהדר בתואר:
"מבוסס על סיפור אמיתי",
זה בדרך כלל מרתיע אותי.
אם הדרך היחידה או העיקרית למשוך אותי לסיפור כלשהו,
היא באמצעות שימוש ב-יצר המציצנות שלי,
זה מעורר בי חשד שכנראה הסיפור עצמו לא מספיק טוב.
לא חלילה שאני חושב ש-סיפורים "אמיתיים", לא יכולים להיות טובים,
הרי ידוע שלפעמים - המציאות עולה על כל דמיון,
הקשר של סיפור עם המציאות אינו מעלה ואינו מוריד (בעיני לפחות)
מה שכן מעניין באותם סיפורים המבוססים על מעשה שהיה,
כלומר בתור שכאלו הוא -
לבחון את בחירות העריכה של המספר.
קודם כל, למה הוא בחר לגזור את הסיפור הזה מתוך "המציאות".
איפה הוא בחר לחתוך, את ההתחלה, את הסוף, מה הוא בחר להשאיר
מחוץ למסגרת, מה נכנס. ומאיזו זווית הוא בחר לצלם את הפריים הזה של המציאות.
מספר סיפורים טוב, כמו צלם טוב,
יכול לקחת את הסצינה הכי סתמית, שגרתית, יומיומית, משעממת,
ולהפוך אותה ל-
סיפור טוב,
או לתמונה טובה.
העולם שמרטין בנה פה, ללא ספק, הוא עולם מרהיב ומרתק.
לא רק בהיבטים הפיזיים והגאוגרפיים שלו,
לא רק בהיבטים התרבותיים, ההיסטוריים שלו,
אלא גם (או אולי בעיקר) בהיבטים האנושיים שלו.
הדמויות, ושלל מערכות היחסים בינהן לבין סביבתם.
זה עולם כל כך מרתק, שזה עושה לך חשק להסתובב ולשוטט בו
עוד ועוד ועוד ועוד...
גם על פני חמישה כרכים שמנים,
או איזה 50 שעות וידאו.
(או גם וגם)
אבל בסוף - אתה מגיע לסוף.
לסוף שרירותי.
למקום שבו לסופר נגמר הדיו בקסת.
(או המקום שבו האנימטור פתאום חטף התקף לב)
ואז אתה מרגיש כאילו התנערת מאיזה כישוף.
ואתה מבין שהסוף השרירותי הזה היה יכול להיות בסוף הכרך הראשון,
או השלישי, ושגם בסוף הכרך השישי הסוף יהיה שרירותי וחסר משמעות,
ושבעצם,
אין פה סיפור!.
או שיש פה מעין סיפור שלוקה בתסמונת "מבוסס על סיפור אמיתי".
זה נראה כאילו מרטין כל כך התלהב מעצמו ומהעולם שהוא יצר,
שהוא פשוט שכח לספר סיפור.
כמו ילד קטן, שמנסה לספר סיפור ומתחיל להסתבך עם עצמו ועם שלל הפרטים.
יש לו בעיה חמורה של אבחנה בין עיקר וטפל
(בתור אחד שסובל מאותה בעיה, תאמינו לי, אני יודע)
הוא פשוט לא יודע לבנות הירארכיה.
אין לו לב לחתוך את העולם היפה שהוא ברא,
אז הוא פשוט מסתובב שם עם מצלמה פתוחה (או פנקס (אינסופי) פתוח)
ורושם, ורושם, ורושם, ורושם, ורושם....
ולא יודע לעצור.
