אז... זה מתקרב
הסקס מתקרב יותר מהר ממה שחשבתי.
תקציר הפרקים הקודמים: מצאתי את עצמי בקשר זוגי, ראשון בחיים, בגיל 35. מעולם לא התנשקתי או הגעתי לדייט שלישי ופתאום כל זה קרה. לקחנו את העסק לאט, כל אחד מהסיבות שלו. אבל זה התאים מאוד לשנינו. מבחינתי כמובן זה הפחית מאוד לחצים "להוכיח" ו"להראות" ו"לעשות מה שצריך" וכו'. הקלה מאוד גדולה שמאפשרת פשוט להנות מהדרך. אני עם הבחורה הכי מדהימה בעולם מכל הבחינות וגם מהבחינה הזו. ומדובר כבר באוטוטו-שלושה-חודשים.
אז הגענו לנשיקות בזמנו (ביוזמתה) ומאז אנחנו מתקדמים לאט, כבר ישנו יחד כמה פעמים (ביוזמתה). היו בעיות לוגיסטיות קשות שנפתרו, תודה לאל, ועכשיו אנחנו ישנים יחד יותר. עדיין גרים במרחק של שעה וחצי זו מזה, אבל עושים מה שאפשר. וככל שישנים יחד מן הסתם הנגיעות מתרבות ומתרחבות ומעמיקות. עוד לא היינו בכל מקום, אבל אנחנו ממש קרובים לשם אחרי היום.
היום סופסוף התוודינו על האהבה ההדדית (היו כל מיני אישיוז שהיינו צריכים לעקוף). זה היה ממש משחרר כי אני מרגיש את זה מאז השבוע השני ולא אמרתי כלום כי זה לא היה פשוט כ"כ.
והיום ממש דיברנו על סקס. לראשונה בחיי דיברתי על סקס, ועוד עם מישהי, שאני מעוניין בה, במיטה. כשאני בלי חולצה והיא בחזיה. זה די סוריאליסטי ולא ייאמן. אני חושב שאמרתי את המילה סקס יותר פעמים ממה שאמרתי אותה ב-35 השנים האחרונות. מוזר לי.
אז זה קרוב. זה לא יגיע השבוע אבל באחד השבועות הקרובים, ככל שנתקדם עוד קצת וברגע שנצטייד בהגנה הנדרשת (שהתחלתי לבדוק במקרה בשבועיים האחרונים בלי לדעת כמה זה רלוונטי). לא חשבתי שזה יגיע כ"כ מהר (אם אפשר לקרוא לזה מהר). חשבתי שזה ייקח עוד כמה שבועות, אבל הסתבר שהיא מבחינתה כבר מוכנה, בעקרון. אני ביקשתי עוד קצת זמן כי אני בעיקר צריך לעשות לעצמי קצת סדר בראש וברגשות, לצאת מתחושת ה"וואט דה פאק קורה כאן?" ו"האם כל זה אמיתי או שחלמתי את זה בלילה?". לעשות את הצעדים לאט יותר ולחוות אותם בהדרגה, לעכל ולהפנים אותם.
מה שקשה לי בינתיים זה המרחק, זה להפרד בכל פעם מחדש. זה להיות מרוכז בעבודה. איך לעזאזל אמורים להמשיך בחיים הרגילים עם התחושות האלה והמחשבות האלה?
וקשה לי הלו"ז המחורפן. פעם היה לי זמן להרבה יותר דברים. עכשיו אני מבלה איתה כל זמן פנוי שיש לי, ואין לי זמן לדברים אחרים
וקשה לי להפנים שכל זה באמת קורה, אחרי כ"כ הרבה שנים של בניית חומות ועיבוי החומות, שנים של הצטנפות בפינה של הקונכיה, ועכשיו אני בחוץ לגמרי, אבל עדיין קצת חושש.
ועוד המון מחשבות בראש, והמון רצון לחלוק איתכם, ושאלות לשאול. אבל כבר מאוחר מאוד והמוח שלי גם ככה עמוס. אחזור מחר עם עוד סיפורים וגם שאלות, כנראה.
הסקס מתקרב יותר מהר ממה שחשבתי.
תקציר הפרקים הקודמים: מצאתי את עצמי בקשר זוגי, ראשון בחיים, בגיל 35. מעולם לא התנשקתי או הגעתי לדייט שלישי ופתאום כל זה קרה. לקחנו את העסק לאט, כל אחד מהסיבות שלו. אבל זה התאים מאוד לשנינו. מבחינתי כמובן זה הפחית מאוד לחצים "להוכיח" ו"להראות" ו"לעשות מה שצריך" וכו'. הקלה מאוד גדולה שמאפשרת פשוט להנות מהדרך. אני עם הבחורה הכי מדהימה בעולם מכל הבחינות וגם מהבחינה הזו. ומדובר כבר באוטוטו-שלושה-חודשים.
אז הגענו לנשיקות בזמנו (ביוזמתה) ומאז אנחנו מתקדמים לאט, כבר ישנו יחד כמה פעמים (ביוזמתה). היו בעיות לוגיסטיות קשות שנפתרו, תודה לאל, ועכשיו אנחנו ישנים יחד יותר. עדיין גרים במרחק של שעה וחצי זו מזה, אבל עושים מה שאפשר. וככל שישנים יחד מן הסתם הנגיעות מתרבות ומתרחבות ומעמיקות. עוד לא היינו בכל מקום, אבל אנחנו ממש קרובים לשם אחרי היום.
היום סופסוף התוודינו על האהבה ההדדית (היו כל מיני אישיוז שהיינו צריכים לעקוף). זה היה ממש משחרר כי אני מרגיש את זה מאז השבוע השני ולא אמרתי כלום כי זה לא היה פשוט כ"כ.
והיום ממש דיברנו על סקס. לראשונה בחיי דיברתי על סקס, ועוד עם מישהי, שאני מעוניין בה, במיטה. כשאני בלי חולצה והיא בחזיה. זה די סוריאליסטי ולא ייאמן. אני חושב שאמרתי את המילה סקס יותר פעמים ממה שאמרתי אותה ב-35 השנים האחרונות. מוזר לי.
אז זה קרוב. זה לא יגיע השבוע אבל באחד השבועות הקרובים, ככל שנתקדם עוד קצת וברגע שנצטייד בהגנה הנדרשת (שהתחלתי לבדוק במקרה בשבועיים האחרונים בלי לדעת כמה זה רלוונטי). לא חשבתי שזה יגיע כ"כ מהר (אם אפשר לקרוא לזה מהר). חשבתי שזה ייקח עוד כמה שבועות, אבל הסתבר שהיא מבחינתה כבר מוכנה, בעקרון. אני ביקשתי עוד קצת זמן כי אני בעיקר צריך לעשות לעצמי קצת סדר בראש וברגשות, לצאת מתחושת ה"וואט דה פאק קורה כאן?" ו"האם כל זה אמיתי או שחלמתי את זה בלילה?". לעשות את הצעדים לאט יותר ולחוות אותם בהדרגה, לעכל ולהפנים אותם.
מה שקשה לי בינתיים זה המרחק, זה להפרד בכל פעם מחדש. זה להיות מרוכז בעבודה. איך לעזאזל אמורים להמשיך בחיים הרגילים עם התחושות האלה והמחשבות האלה?
וקשה לי הלו"ז המחורפן. פעם היה לי זמן להרבה יותר דברים. עכשיו אני מבלה איתה כל זמן פנוי שיש לי, ואין לי זמן לדברים אחרים
וקשה לי להפנים שכל זה באמת קורה, אחרי כ"כ הרבה שנים של בניית חומות ועיבוי החומות, שנים של הצטנפות בפינה של הקונכיה, ועכשיו אני בחוץ לגמרי, אבל עדיין קצת חושש.
ועוד המון מחשבות בראש, והמון רצון לחלוק איתכם, ושאלות לשאול. אבל כבר מאוחר מאוד והמוח שלי גם ככה עמוס. אחזור מחר עם עוד סיפורים וגם שאלות, כנראה.
