הגדרות
עקרונית, הגדרות ג'נריות הן עניין בעייתי משהו. מעבר לקיבוץ מספר אומנים למגירה מסויימת לצורכי נוחיות הקהל, לא תמיד יש בה משמעות אמיתית. סה"כ, גלאס ורייך התנגדו נמרצות לשימוש במונח "מינימליזם" לתיאור היצירות שלהם. ואכן, היצירות שלהן מאמצע שנות ה- 70 ואילך הן הכל חוץ ממנימליסטיות: בתזמור, באורך, בעושר הצלילי והרעיוני. שימוש במוטיבים מצומצמים היה בעיקר ביצירות עד שנת 75 (משפט מוזילי אחד לאורך כל היצירה, או שימוש ב-5 תוים בלבד ביצירה של חצי שעה) "מוזיקה על בסיס רפטטיבי" היא הגדרה קולעת יותר למוזיקה כזאת, אבל אז - מה ההבדל בין מוזיקת פופ משעממת למוזיקה מינימליסטית? מוזיקה מלודית/לא מלודית/דודוקפונית? היצירה המינימליסטית הראשונה בזרם המוגדר כמינימליזם הייתה trio for strings של יאנג, שלמרבה הפליאה הייתה סריאלית לחלוטין. ייחודה היה בכך שמתחה את תווי הסדרה למשכי זמן כמעט נצחיים ובכך גרמה לסדרה לשנות את עורה (מזכיר קצת את האורגנום של פרוטין במאה ה- 13...). הבסיס של המוזיקה הוא קצבי, ולכן בתחילה המלודיה אכן נזנחה, אבל מהר מאוד התחילו רייך וגלאס לשלב מוטיבים מלודיים חזקים מאוד ש(בעיקר אצל גלאס) הפכו לעיקריים יותר ויותר. אז עם מה נשארנו? אני נשארתי עם משפט של רוברט פריפ שיכול לשמש הגדרה טובה של הרוח המינימליסטית: "חשוב לדעת מה לא לנגן וחשוב לדעת מתי לא לנגן"