אני ערה עדיין
הזמן הוא עבורי כמו מגדיר צמחים הנה- עכשיו אני נובלת ... נובלת עם תקתוק מחוגי השעון שנעים אל תוך הלילה אל תוך שנתי שדעכה. צלצול הטלפון הוא עבורי כמו שעון מעורר שמקיץ אותי מהזיותיי ומנחית את המציאות מה יש בה במציאות הזו אינני יודעת. האותיות אליך הן עבורי אתה כל אות היא חדר אחר של הלב כל נקודה היא חלק של שמך כל פסיק הוא נגיעה שהיית בי. היית בי. המרחק הוא המבחן שלי להתחשלות. המרחק מביתך, מהריח הזה הממכר של כל מקום בו ריחפת <תוך 20 דקות מה ז מ ן שהמונית יוצאת אפשר כבר להודיע לך שתחכה לי במקום המפגש> ואתה חיכית לי רק אז חיכית ליד העץ הגדול, <איפה שיש אור> הרבה אור. היית לי קרן שמש של אוקטובר. היום העץ חשוך אתה לא מחכה אצלו. המרחק הוא ההתחשלות ההתבשלות הנגיעות בי שהייתי אני זוכרת אותי. יותר נכון יהיה לומר נזכרת בי אט אט. הלב שלי הוא כמו כד חרס מימים של פעם הוא רסיסים רסיסים בנאליים של תמימות אני מדביקה את התמימות לאט בזהירות. הנה ת´ כמו של תום של "ימי התום" והנה מ´ מהות, מתיקות, מיתוס, אתה. י´ היא יופיה של השלווה שהיתה בי מ´ נוספת-- מתוק אתה, <היית לי כמו המחרוזת הזו שהביא לי סבא כשהייתי בת 4 ותולים אותה בגומי על הצוואר ואוכלים לאט כי לא רוצים להיפרד.> ו´ היא ויתוריי... על חלקיקי מציאות אחרת. ועוד ת´- זו כבר אות אחרת, היא התשוקה תשוקה ~תשוקה~ תשוקה. פעם הייתי מא´ ועד ת´ היום אני עצורה. מאז שהייתי. הרבה זמן עבר. הזמן הוא לי כמו מגדיר צמחים עכשיו אני נובלת...