אז ככה אני חדשה ויש לי
משהו לומר לפני שאפרסם את כתב היד שלי. אציג את עצמי, אני כותבת כעשר שנים למגירה, לראשונה גיליתי שיש לי את זה לאחר אירוע קשה שעברתי ומאז הכל זרם, תחילה כתבתי וכתבתי וכתבתי בכל מקום שרק אפשר ועל כל פיסת נייר, אבל הכתיבה לא היתה מי יודע מה אבל הייתי מודעת לכך שאני מכתיבה לכתיבה רק יכולה להיות טובה יותר, הלכתי לסדנאות כתיבה וגיליתי שהן לא תורמות לי, אז התחלתי לקרוא המון ספרים כדי ללמוד סגנונות כתיבה, לא משנה שלעיתים הייתי מקנאה בסופר
ועוזבת את הספר באמצע אבל זה רק חיזק את הרצון שלי לכתוב. 10 שנים אחרי, אני שוקדת על ספר, סיפור עלילה דמיוני שיצרתי. נכון להיום, אני מאוד רוצה לשתף מישהו בסיפורים קצרים שכתבתי בקטנה, כלומר, ייתכן ולא תבינו ממש לאן הסיפור לוקח אתכם [או שכן] אבל וכמי שלא היה לה כלל וכלל סגנון כתיבה, אני רוצה שתקראו ואשמח אם תגיבו. עלי להדגיש, כי הסיפורים באשר הם [מן הסתם הקצרים ביניהם] יוצרים לי באותו רגע ומיד על הכתב בלי שום מחשבה מקדימה של תכנןו וכאלה אז קצת התחשבות ) וזה הסיפור[אגב, אני קלדנית בבית משפט וזה בעצם עצם הסיפור האמיתי שהפכתי לסיפור], ברשותכם, אני יודעת שמסתתרות להן שתי שגיאות כתיב שלא מצליחה למצוא אותן מה לעשות חייבת לציין הסיפור: בטיפוס הרים קליל ומהיר אך מעייף משהו, כששמש חורפית מסנוורת את עיני וקופחת קלות בראשי, אני מביטה באותם תלמידים, אשר מנסים להגיע בדילוגים מהירים לראש התור כמיומנים בטיפוס הרים. מאחורינו, במרחק דיי מצומצם, צעד החובש אשר אינו מדיר את עיניו מאותם צועדים קטנים, אשר מתגוששים בינם לבין עצמם כחלק מהנאת הטיול הזה ואני – מגבירה את הקצב וממשיכה לטפס עם הרבה אנרגיות נמרצות, מנסה להסתיר את הכוח – שעוד רגע הוא פשוט אוזל. אני מביטה "בשממה הנגבית" הזו שמצליחה להחדיר בי רוחניות טהורה והרבה מאוד ממה שאנו מקבלים ללא שום תמורה – אוויר, הרבה מאוד אוויר, וכך, מתוך האווירה הקוסמית הזו אני מקבלת שיחת טלפון מהאחראית שלי שמודיעה לי על שינוי בסידור העבודה שלי למחר, אני לרגע מתנתקת מאותה שיחה ומתרפסת על העובדה המוגמרת שיצרו פלאי הטכנולוגיה בזכותם נוצר החיבור המדהים בינה לביני – אני, באמצע המדבר והיא במשרד הממוזג אי שם במרכז הארץ וכך עם התנשפות קלה מהעליה, אך עם הרבה זרימה כייפית במסלול הצעידה. אני מקבלת את סידור העבודה שלי שמזכיר לי שמחר, אני חוזרת לשגרת היום יום שלי – אל הכלא, אל הועדות, שם נמצאים מי ששללו מעצמם את מה שאנו מקבלים חינם – ה ח ו פ ש !!! בבוקר שאחרי, אני מתעוררת לצלצול שעון הדלמטי אשר נראה כי הוא מתקדם במהירות מעצבנת ולא נותן לי להנות מעוד מספר רגעים של שינה, אני מתארגנת, מעירה את הילדים ויוצאת הרבה לפניהם וכך נותרת עם רגשות אשמה קלים שהותירה הפרידה המוקדמת וממהרת אל תחנת האוטובוס הקרובה. "סליחה נהג, תוכל להגיד לי כשנגיע לכלא השרון?" שאלתי את נהג האוטובוס שעצר לרגע את תנועת ידו מהכסף והכרטיסים והביט בי: "מה יש ביקורים היום?" שאל. "לא, אני עובדת שם". "נו, את לא צריכה להתבייש זה בסדר, מי שם בעלך?" – הוא המשיך לשאול מתעלם ממה שאמרתי ואני מרגישה מובכת אל מול אותם נוסעים שגילו סקרנות הורגת להמשך העלילה אותה יצר נהג האוטובוס בדמיונו. "לא באמת, אני רק עובדת שם" - מצאתי עצמי מתנצלת על משהו שלא עשיתי וכבר נדמה לי שאני זו שצריכה לקבל שליש. עד שסוף סוף התיישבתי ונחבאתי אל הכלים, ניתקלתי בה, באותה אשה כבת 60 פלוס שניסתה לעודד אותי בכך שאמרה "אל תתביישי כל אחד והמזל שלו" ואני לא זכרתי מתי היתה הפעם בה חשקה נפשי להגיע כמה שיותר מהר - לכלא. לאחר נסיעה של כשעה, ירדתי בצומת הקרובה לכלא השרון, מתקדמת בהליכה מהירה אל שערי הכלא אשר יינעלו מאחורי – בהסכמה !!! הכניסה לחדר הועדה היתה מהירה. מזכירה הועדה מחייכת ואומרת שבלעדי הם פשוט מנותקים, הסכמתי לכל מילה , מה שנכון נכון, ואני עם האמת אף פעם לא מתווכחת !!!! - התיישבתי בעמדת הקלדנית, והתחלתי להקליד את כל שמות האסירים העולים לועדה, לכל אסיר מספר. "אפשר להתחיל?" שאל כבוד השופט ואני ביקשתי עוד מספר דקות כדי להכין לי משהו לשתות, ב"כ היועמ"ש גילה חוסר סבלנות אבל כב' השופט אמר שקצת סבלנות ואורך רוח לא יזיק לאף אחד – התמוגגתי, סוף סוף מישהו רואה קצת מעבר לפרוטוקול. הדיונים מתחילים ואת ההחלטות יקבלו כחמישה בעלי תואר שיחליטו מי ראוי ומי אינו ראוי לקבל את השליש, כשהועדה מתחילה, הם נכנסים בזה אחר זה והופכים להיות סניגורים מיומנים של עצמם ואני תוהה מי היה זה שלימד אותם את הטקסטים האוטומטיים אותם הם משננים בפני הועדה. הטיעונים שלהם בדרך כלל מאוחדים, ילדים, הורים חברה. האחד יגיד, הילד שלי היה קטן כשנכנסתי לכלא, היום הוא עומד להתגייס ואני רוצה להמשיך להיות אבא טוב, אבל בחוץ. יש את מי שיטען כי חוץ ממנו, אין מי שיטפל במי שעומדת למות כל יום – אמא שלו. "היא חולה, היא במצב קשה, היא יכולה כל רגע למות, אין מי שיטפל בה חוץ ממני" ואני מצטמררת, ושואלת את עצמי, איפה היה כל השנים? – אבל מי אני שאשפוט? גם לא במסתרי ליבי. ישנו טיעון דיי שכיח של אסירים שעומדים להנשא, אולי בכך יקבלו את השליש, כי להנשא בעיניהם, זה לחזור לחיים !!! – האומנם? הטיעון הבא והמצחיק לדעתי ולעוד כמה דעות זה של אותו אסיר שיטען כי הכיר בחורה ושהוא רוצה להנשא, וזה הולך ככה: "היא בחורה טובה, מבית טוב, לומדת הוראה, יש לה ערכים, אין לה עבר ו....." . "סליחה, החברה שלך לא עומדת כאן בועדת שליש, מה זה כל תיאורי האופי בעניינה" קטע את טיעוניו לענין חברתו כב' השופט וכל הנוכחים פשוט שברו את אדרת פניהם הרצינית בצחוק מתגלגל. האסיר הראשון נכנס, אסיר מס' 18 – אני נכנסת לקצב הקלדה מטורף מתוכו אני שומעת את החיים השלמים שמאחורי כל אסיר, חיים שהתפספסו מאחורי סורג ובריח. הדיונים הכי קשים זה של האסירים הקטינים, כך היה הדיון הראשון, הדיון של נועם אסיר מס' 18, שקיבל את השליש והיום דנים בהפקעתו לאחר שמעד ובכך הפר את האמון שנתנה בו הועדה, כך לפחות ייטען ב"כ היועמ"ש, מעידה קלה ביותר שגרמה להפקעת השליש, הסתכלתי עליו וזה היה עצוב, יותר מידי עצוב לראות את מי שעוד לא מלאו לו 16 שנים בוכה ומגולל סיפור חיים קשה מנשוא – אך מה לעשות שלא תמיד ילדות קשה זה בדיוק התירוץ. בקשת ההפקעה גרמה להתלבטות בין חברי הועדה והנוכחים באולם נתבקשו לפנותו על מנת שחברי הועדה יוכלו להתייעץ ביניהם בטרם מתן ההחלטה. אלו אחד הרגעים שאני הכי אוהבת והכי משכילה מהם, לשבת ולשמוע את "מאחורי הקלעים" שיביאו לשחרור או אי שחרור האסיר. המשך בהודעה הבאה:
משהו לומר לפני שאפרסם את כתב היד שלי. אציג את עצמי, אני כותבת כעשר שנים למגירה, לראשונה גיליתי שיש לי את זה לאחר אירוע קשה שעברתי ומאז הכל זרם, תחילה כתבתי וכתבתי וכתבתי בכל מקום שרק אפשר ועל כל פיסת נייר, אבל הכתיבה לא היתה מי יודע מה אבל הייתי מודעת לכך שאני מכתיבה לכתיבה רק יכולה להיות טובה יותר, הלכתי לסדנאות כתיבה וגיליתי שהן לא תורמות לי, אז התחלתי לקרוא המון ספרים כדי ללמוד סגנונות כתיבה, לא משנה שלעיתים הייתי מקנאה בסופר
ועוזבת את הספר באמצע אבל זה רק חיזק את הרצון שלי לכתוב. 10 שנים אחרי, אני שוקדת על ספר, סיפור עלילה דמיוני שיצרתי. נכון להיום, אני מאוד רוצה לשתף מישהו בסיפורים קצרים שכתבתי בקטנה, כלומר, ייתכן ולא תבינו ממש לאן הסיפור לוקח אתכם [או שכן] אבל וכמי שלא היה לה כלל וכלל סגנון כתיבה, אני רוצה שתקראו ואשמח אם תגיבו. עלי להדגיש, כי הסיפורים באשר הם [מן הסתם הקצרים ביניהם] יוצרים לי באותו רגע ומיד על הכתב בלי שום מחשבה מקדימה של תכנןו וכאלה אז קצת התחשבות ) וזה הסיפור[אגב, אני קלדנית בבית משפט וזה בעצם עצם הסיפור האמיתי שהפכתי לסיפור], ברשותכם, אני יודעת שמסתתרות להן שתי שגיאות כתיב שלא מצליחה למצוא אותן מה לעשות חייבת לציין הסיפור: בטיפוס הרים קליל ומהיר אך מעייף משהו, כששמש חורפית מסנוורת את עיני וקופחת קלות בראשי, אני מביטה באותם תלמידים, אשר מנסים להגיע בדילוגים מהירים לראש התור כמיומנים בטיפוס הרים. מאחורינו, במרחק דיי מצומצם, צעד החובש אשר אינו מדיר את עיניו מאותם צועדים קטנים, אשר מתגוששים בינם לבין עצמם כחלק מהנאת הטיול הזה ואני – מגבירה את הקצב וממשיכה לטפס עם הרבה אנרגיות נמרצות, מנסה להסתיר את הכוח – שעוד רגע הוא פשוט אוזל. אני מביטה "בשממה הנגבית" הזו שמצליחה להחדיר בי רוחניות טהורה והרבה מאוד ממה שאנו מקבלים ללא שום תמורה – אוויר, הרבה מאוד אוויר, וכך, מתוך האווירה הקוסמית הזו אני מקבלת שיחת טלפון מהאחראית שלי שמודיעה לי על שינוי בסידור העבודה שלי למחר, אני לרגע מתנתקת מאותה שיחה ומתרפסת על העובדה המוגמרת שיצרו פלאי הטכנולוגיה בזכותם נוצר החיבור המדהים בינה לביני – אני, באמצע המדבר והיא במשרד הממוזג אי שם במרכז הארץ וכך עם התנשפות קלה מהעליה, אך עם הרבה זרימה כייפית במסלול הצעידה. אני מקבלת את סידור העבודה שלי שמזכיר לי שמחר, אני חוזרת לשגרת היום יום שלי – אל הכלא, אל הועדות, שם נמצאים מי ששללו מעצמם את מה שאנו מקבלים חינם – ה ח ו פ ש !!! בבוקר שאחרי, אני מתעוררת לצלצול שעון הדלמטי אשר נראה כי הוא מתקדם במהירות מעצבנת ולא נותן לי להנות מעוד מספר רגעים של שינה, אני מתארגנת, מעירה את הילדים ויוצאת הרבה לפניהם וכך נותרת עם רגשות אשמה קלים שהותירה הפרידה המוקדמת וממהרת אל תחנת האוטובוס הקרובה. "סליחה נהג, תוכל להגיד לי כשנגיע לכלא השרון?" שאלתי את נהג האוטובוס שעצר לרגע את תנועת ידו מהכסף והכרטיסים והביט בי: "מה יש ביקורים היום?" שאל. "לא, אני עובדת שם". "נו, את לא צריכה להתבייש זה בסדר, מי שם בעלך?" – הוא המשיך לשאול מתעלם ממה שאמרתי ואני מרגישה מובכת אל מול אותם נוסעים שגילו סקרנות הורגת להמשך העלילה אותה יצר נהג האוטובוס בדמיונו. "לא באמת, אני רק עובדת שם" - מצאתי עצמי מתנצלת על משהו שלא עשיתי וכבר נדמה לי שאני זו שצריכה לקבל שליש. עד שסוף סוף התיישבתי ונחבאתי אל הכלים, ניתקלתי בה, באותה אשה כבת 60 פלוס שניסתה לעודד אותי בכך שאמרה "אל תתביישי כל אחד והמזל שלו" ואני לא זכרתי מתי היתה הפעם בה חשקה נפשי להגיע כמה שיותר מהר - לכלא. לאחר נסיעה של כשעה, ירדתי בצומת הקרובה לכלא השרון, מתקדמת בהליכה מהירה אל שערי הכלא אשר יינעלו מאחורי – בהסכמה !!! הכניסה לחדר הועדה היתה מהירה. מזכירה הועדה מחייכת ואומרת שבלעדי הם פשוט מנותקים, הסכמתי לכל מילה , מה שנכון נכון, ואני עם האמת אף פעם לא מתווכחת !!!! - התיישבתי בעמדת הקלדנית, והתחלתי להקליד את כל שמות האסירים העולים לועדה, לכל אסיר מספר. "אפשר להתחיל?" שאל כבוד השופט ואני ביקשתי עוד מספר דקות כדי להכין לי משהו לשתות, ב"כ היועמ"ש גילה חוסר סבלנות אבל כב' השופט אמר שקצת סבלנות ואורך רוח לא יזיק לאף אחד – התמוגגתי, סוף סוף מישהו רואה קצת מעבר לפרוטוקול. הדיונים מתחילים ואת ההחלטות יקבלו כחמישה בעלי תואר שיחליטו מי ראוי ומי אינו ראוי לקבל את השליש, כשהועדה מתחילה, הם נכנסים בזה אחר זה והופכים להיות סניגורים מיומנים של עצמם ואני תוהה מי היה זה שלימד אותם את הטקסטים האוטומטיים אותם הם משננים בפני הועדה. הטיעונים שלהם בדרך כלל מאוחדים, ילדים, הורים חברה. האחד יגיד, הילד שלי היה קטן כשנכנסתי לכלא, היום הוא עומד להתגייס ואני רוצה להמשיך להיות אבא טוב, אבל בחוץ. יש את מי שיטען כי חוץ ממנו, אין מי שיטפל במי שעומדת למות כל יום – אמא שלו. "היא חולה, היא במצב קשה, היא יכולה כל רגע למות, אין מי שיטפל בה חוץ ממני" ואני מצטמררת, ושואלת את עצמי, איפה היה כל השנים? – אבל מי אני שאשפוט? גם לא במסתרי ליבי. ישנו טיעון דיי שכיח של אסירים שעומדים להנשא, אולי בכך יקבלו את השליש, כי להנשא בעיניהם, זה לחזור לחיים !!! – האומנם? הטיעון הבא והמצחיק לדעתי ולעוד כמה דעות זה של אותו אסיר שיטען כי הכיר בחורה ושהוא רוצה להנשא, וזה הולך ככה: "היא בחורה טובה, מבית טוב, לומדת הוראה, יש לה ערכים, אין לה עבר ו....." . "סליחה, החברה שלך לא עומדת כאן בועדת שליש, מה זה כל תיאורי האופי בעניינה" קטע את טיעוניו לענין חברתו כב' השופט וכל הנוכחים פשוט שברו את אדרת פניהם הרצינית בצחוק מתגלגל. האסיר הראשון נכנס, אסיר מס' 18 – אני נכנסת לקצב הקלדה מטורף מתוכו אני שומעת את החיים השלמים שמאחורי כל אסיר, חיים שהתפספסו מאחורי סורג ובריח. הדיונים הכי קשים זה של האסירים הקטינים, כך היה הדיון הראשון, הדיון של נועם אסיר מס' 18, שקיבל את השליש והיום דנים בהפקעתו לאחר שמעד ובכך הפר את האמון שנתנה בו הועדה, כך לפחות ייטען ב"כ היועמ"ש, מעידה קלה ביותר שגרמה להפקעת השליש, הסתכלתי עליו וזה היה עצוב, יותר מידי עצוב לראות את מי שעוד לא מלאו לו 16 שנים בוכה ומגולל סיפור חיים קשה מנשוא – אך מה לעשות שלא תמיד ילדות קשה זה בדיוק התירוץ. בקשת ההפקעה גרמה להתלבטות בין חברי הועדה והנוכחים באולם נתבקשו לפנותו על מנת שחברי הועדה יוכלו להתייעץ ביניהם בטרם מתן ההחלטה. אלו אחד הרגעים שאני הכי אוהבת והכי משכילה מהם, לשבת ולשמוע את "מאחורי הקלעים" שיביאו לשחרור או אי שחרור האסיר. המשך בהודעה הבאה: