לא שכחתי לציין, כי מנסיוני זה לא נכון
יוצא לי להיות בקשר עם הרבה מאד מטפלים בגלל תפקידי (מאות מטפלים), ומה שאת מתארת זה מיתוס מאד מאד שכיח, למרבה הצער עבור רוב אלו שפגשתי עבודה מתמשכת במגזר הציבורי גרמה להם :
א. להפנים שהעבודה שלהם שווה עשרות שקלים בודדות לשעה
ב. לאבד אמונה שהם יכולים לעבוד באופן פרטי (כל פעם לדחות את הגיל בו זה אמור לכאורה לקרות)
ג. להכיר המון אנשים שרגילים לשלם להם מעט מאד או בכלל לא (לא בדיוק החומר ממנו עשויות הפניות בכלל וטובות בפרט).
ד. נתקעים ברמתם המקצועית לפי התקציב של המחלקה (המצומצם, ועם המשכורת שהם מקבלים אין להם חסכונות גבוהים שמאפשרים להם להשתלם כרצונם באופן פרטי).
אלו שבוחרים במסלול הזה, המעטים שפונים לפרטי בדרך כלל מוציאים את הנשמה על לימודים דינמיים כדי שקופות החולים יוכלו להפנות אליהם אנשים (כ- מאה ומשהו שקלים לשעה פלוס מינוס), המגדילים ראש עובדים עם ביטוח לאומי/משרד הבטחון (גם תשלום נמוך יותר מהשוק הפרטי ממש) ונעצרים שם. מעטים עושים דברים אחרים.
נ.ב. התנאים הסוציאלים זה תירוץ, עצמאי יכול להפריש סכומים גבוהים יותר לפנסיה/גמל וכד'.
אני יכולה לומר לך שבתחום שאני מתמחה בו , אנשים במגזר הציבורי נמצאים בדר"כ משמעותית ברמה ירודה יותר שלא באשמתם, אלא באשמת תקציבי המחלקה (אין כספים להדרכות רציפות, אין כספים להכשרה מתקדמת וכד'), וכשאני עוברת על קורות חיים אני רואה שסטאז'רית שעובדת אצלי עושה במספר חודשים מבחינת רכישת נסיון רלוונטי, מה שאנשים במגזר הציבורי עושים ב- 7-8 שנים.
כדי לעבוד באופן פרטי עם מאגר לקוחות גדול, את צריכה להעניק ערך יחודי, להתמחות במה שאת עושה, ושאנשים ידעו מכך שאת מעניקה ערך יחודי ומתמחה בה שאת עושה, כולל, אזהרת טריגר למטפלים שפובים מהמונח - שיווק (או ישירות, או שייכות לגוף שעושה זאת עבורך).
